לצותת לטראומה

בערב חג המולד של 2012 עבר הסופר הצרפתי אדואר לואי בן העשרים תקיפה אלימה. באותו זמן כבר סיים לכתוב את הרומן האוטוביוגרפי הראשון שלו ("הסוף של אדי", עם עובד, 2018) והיה בדרכו לביתו שליד כיכר הרפובליקה, כשהתחיל איתו בחור בשם רֵדָה, בן למהגר מאלג'יר. הם עלו לביתו, שכבו, וכשהוא גילה שרֵדָה גנב לו כמה דברים, ובהם הטלפון שלו, הוא ניסה לגרום לו להשיב את מה שגנב, אבל אז שינה רֵדָה את עורו, ניסה לחנוק אותו למוות, איים עליו באקדח ואנס אותו באלימות. 

הסיפור האוטוביוגרפי של התקיפה עומד במרכז ספרו השני של לואי, "היסטוריה של אלימות". הוא מתאר בספר את מעשה התקיפה שעבר לפרטי פרטיו, כולל הבדיקות הרפואיות שנאלץ לעבור אחריו והליך התלונה במשטרה, ומספר אותו דרך התגובות של אלה ששמעו אותו: השוטרים הגזענים שחקרו אותו אחרי האירוע וצקצקו לנוכח העובדה שהתוקף שלו היה ערבי (אף שהוא קבּילי, כלומר בֶּרְבֶּרי, ולא ערבי); הרופאה הקרירה בבית החולים; ידידיו האמפתים שעם זאת דחפו אותו להגיש תלונה נגד רצונו; ויותר מכולם אחותו, שהוא מצותת לה מאחורי הדלת כשהיא מספרת את הסיפור לבעלה, בהזדהות מהולה בביקורתיות על אורח החיים שהוא אימץ לעצמו לאחר שעזב את בית המשפחה בעיירת פועלים בצפון צרפת - אורח חיים של הומו עירוני משכיל. 

אבל ככל שהספר מתבוסס באירוע התקיפה, ומשחזר אותו רגע אחרי רגע, העניין הוא לא ממש בתקיפה עצמה. אם כתיבת מהלך האירועים היא ניסיון לנכס את מה שקרה, מתגלה שהטראומה לא נמצאת בכרוניקה של הדברים, אלא במקום אחר שקשה יותר לאחוז בו. המעקב המדוקדק אחרי כל פרט, ולו הזניח ביותר, לא מאפשר להשתחרר מהטראומה לא רק משום שהכאב עמוק יותר מהאירועים כפי שהם נראים על פני השטח, אלא גם משום שהאלימות של התקיפה מחלחלת לממדים אחרים של הסיפור, מהדהדת אלימויות אחרות, קודמות, ולא נשארת בגבולות התקיפה עצמה. 

רוב הסיפור לא מסופר ישירות מפי לואי עצמו, אלא דרך הציתות שלו לאחותו המגוללת אותו לבעלה השתקן, וכך הסיפור נמהל גם בהסתייגויותה מאורח החיים החדש שלו ומהתקפותיו (למשל בספרו הקודם) על המשפחה שהשאיר מאחוריו ושעכשיו הוא מתנכר אליה. זה ציתות שחושף הרבה כעסים כבושים משני הצדדים הבאים לידי ביטוי דרך הגרסה של האחות למה שסופר לה ודרך הקשב הטעון של לואי מבעד לדלת, המתווכח איתה בליבו, מתקן אותה, ואז חוזר ומעצב לעומתה את גרסתו־שלו:

"אנחנו תמיד כיבדנו את מי שהוא, תמיד, וכשהוא אמר לנו שהוא שונה, ביום שהוא אמר לנו את זה - אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול - שלא יהיו לך ספקות, אמרנו לו שזה לא משנה כלום ושנאהב אותו למרות הכל (היא משקרת), תמיד, ושבשבילנו הוא יהיה אותו אדם. אמרנו לו שמה שחשוב זה האושר שלו, שהוא יהיה מאושר (היא משקרת), אמרנו לו שאנחנו משפחה ושהמשפחה לפני הכל".

המתח בין שני האחים מזכיר שאי אפשר להפריד את התקיפה האלימה שלואי עובר כעת בגיל 20 ממסכת האלימות שהוא חווה מאז ילדותו, כהומוסקסואל בסביבה שלא קיבלה אותו, לעגה לו והשפילה אותו. במובן הזה, גם אם מבחינה עלילתית לא חייבים לקרוא את הספר הקודם, "הסוף של אדי", כדי להבין את מה שמתרחש ב"היסטוריה של אלימות", הקריאה בשני הספרים יחד הכרחית להבנת הדינמיקה הרגשית והצורנית בשניהם (בינתיים התפרסם בצרפת גם הספר השלישי בטרילוגיה האוטוביוגרפית, "מי הרג את אבא שלי").

אם הספר השני כתוב בכאב, הספר הראשון כתוב בזעם - זעם שמופנה כלפי משפחתו ואנשי העיירה העניים והחשוכים, שדחו אותו ולעגו לו בהיותו ילד נשי ועדין. בזכות הזעם, הספר הראשון הרבה יותר סוחף מהשני, אלא שלתנופה הזאת יש מחיר, משום שהזעם הוא רגש שברירי בהרבה משנהוג לחשוב, וכדי לתחזק אותו על פני ספר שלם עיצב לואי ב"הסוף של אדי" את המונולוג שלו ואת קולותיהם של בני משפחתו ואנשי העיירה במבנה בינארי, סוג של דואט מתוח, ששואב את כוחו מהפער בין שני הקטבים.   

המבנה הצורני הסטטי הזה מתפורר ומתגמש ב"היסטוריה של אלימות". כעת האחות מדברת בלשון מרוסקת ורכה, תוך ניסיונות מגומגמים להתגונן בפני ההאשמות החריפות של לואי, וקולה אינו אנטגוניסטי כלל, אלא שלוב בתוך הסיפור שלו, באופן שחושף עד כמה יחסיו של לואי עם משפחתו היו כנראה מורכבים בהרבה מכפי שתיאר בספר הראשון. ואולי ההבדל נעוץ גם באופן שבו כתיבה של טראומה כרוכה באופן הכרחי באשמה־עצמית ובושה, המרככות את מארג הקולות בספר ואת דמותו של המספר בעצמו, שמגלה את הצדדים המביכים שבו, לפעמים פתטיים, אבל גם מעניינים יותר.

לא בכדי כולל שם הספר במקור הצרפתי את המשחק הכפול שבמילה histoire, שהיא גם היסטוריה וגם סיפור, או היסטוריה בצורת סיפור: ה"סיפור של האלימות" נקרא כאן גם כ"היסטוריה של אלימות", כלומר כחלק מההקשר הרחב של יחסי הכוח החברתיים והמעמדיים שעיצבו את לואי עצמו, ועיצבו גם את בן המהגרים העני שתקף אותו. 

אלא שבאותה מידה הספר הזה נקרא גם כתנועה בכיוון ההפוך, כסיפור "קטן" שמשבש את ההקשרים הפוליטיים הרחבים יותר (למשל, את יחסי הכוח בין ה"צרפתי" והמהגר, בין ה"בורגני" והעני), וחוזר מתוך ההיסטוריה הרחבה של האלימות אל הטראומה ה"קטנה" של מעשה האלימות האחד. זו הוכחה לכך שחוויית האלימות של היחיד לא רק סוטה מההיסטוריה המוכרת של האלימות, אלא אף מחייבת לספר אותה מחדש דרך מודל צורני אחר. 

היסטוריה של אלימות / אדואר לואי

מצרפתית: רמה איילון; עם עובד, 185 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו