הימין אולי שולט, אבל אין ימנים בשלטון

לפני שאנחנו שואלים את עצמנו "מיהו ימני?", עלינו לשאול את עצמנו שאלה יותר בסיסית: "מהו ימין?".

הימין הפוליטי הוא יצור דיכוטומי המתקיים במרחב שבין שני ערכים מרכזיים: הליברליזם (במובנו הקלאסי של חירות הפרט) והלאומיות.

הליברליזם הוא תפיסה המקדשת את חירות האדם. כדי לאפשר לאזרחים להיות חופשיים כמה שיותר במסגרת המדינה, הליברליזם הביא לעולם כמה וכמה עקרונות שהפכו לסטנדרט, לפחות במערב: חירויות פרט, חופש כלכלי, שוויון בפני החוק ועוד כמה רעיונות שנועדו להטיל הגבלות על כוחה של המדינה ביחס לאזרחיה.

הלאומיות, לעומת זאת, מתבססת על החופש של יחידים להתאגד, להתאחד ולחיות על פי צו מצפונם ורצונם. קהילה הופכת לעם ועם שואף באופן טבעי לאוטונומיה כמה שיותר רחבה. העם מעוניין לקבל החלטות באופן עצמאי ולא להיות כפוף להחלטות של עמים או גופים חיצוניים אחרים, בדומה לשאיפת החירות של הפרט. אין זה מקרי שבמשך רוב ההיסטוריה פטריוטיות לאומית הלכה יד ביד עם דמוקרטיה וחירות.

החיים במדינת לאום ליברלית אמורים להתקיים על המתח הזה שבין הליברליזם ללאומיות. יש מקומות שבהם חירויות הפרט נפגעות בגלל צורכי הלאום וההפך – מקומות שבהם צורכי הלאום ניגפים בפני חירויות הפרט. את האיזון בין שני הקטבים הללו אמורה לשמר הדמוקרטיה החוקתית. לכן כדי שמדינת לאום ליברלית תמשיך להתקיים בצורה מיטבית, עליה להיות דמוקרטיה בעלת חוקה שתקבע את גבולות הכוח של המדינה. זה, בגדול, המודל ה"ימני" - או מדויק יותר רפובליקני - של מדינה.

עכשיו נותר לבחון את מצבה של ישראל. ובכן - אנחנו אולי דמוקרטיה, אבל אין לנו חוקה. המעט שיש - חוקי היסוד - הם אסופה רופפת, התלויה בפרשנותם של שופטים שמחזיקים באתוס אוליגרכי. התוצאה היא ששני הערכים כאחד מצויים תחת מתקפה: הליברליזם הישראלי סובל משחיקה מתמדת מצד הפקידות ושרירותיות הפרשנות ה"מהותנית". והלאומיות מותקפת באופן בלתי פוסק תחת התערבות של מדינות זרות וארגונים על-לאומיים, המנצלים בקיעים בחברה הישראלית ונגישות לפקידות כדי לקצור הישגים.

האם בכל שנות שלטון ה"ימין" מאז 1977 נעשה איזהשהו צעד משמעותי על ידי מישהו כדי לתקן את המצב הזה? התשובה המצערת היא לא. להפך. המצב רק החמיר. צעד יוצא מן הכלל אחד, שגם הוא למעשה הצהרתי בלבד, היה חקיקת חוק יסוד הלאום. אפשר להגיד שזה היום הקו המפריד בין ימין ושמאל בישראל הרבה יותר מאשר השאלה של השליטה בשטחי יהודה ושומרון למשל.

אבל בעוד השיח על הלאום יחסית נוכח בציבוריות הישראלית, הרי שהשיח על הפן הליברלי כמעט ולא קיים. רובם המוחלט של נציגי ה"ימין" בכנסת מגלים בורות מוחלטת ביסודות התיאורטיים של המחנה הפוליטי שלהם עצמם ומאמצים את האידאולוגיה של הצד השני בכל מה שקשור למערכת היחסים שבין הפרט למדינה. בכך הם די דומים למצביעים שלהם, המכירים בעיקר את הסוציאליזם כברירת מחדל.

אלא שלנבחרי ציבור יש גם תפקיד הנהגתי, והעובדה שמאז 1977 מנהיגי הימין לא הצליחו להעביר מסרים ליברליים לציבור הרחב ולהנחיל את ערכי החופש ברבים היא קשה מנשוא. 
חיזוק הליברליזם החברתי והכלכלי יכול לפתור הרבה מאוד מהבעיות בישראל. הליברליזם הכלכלי הוכיח את עצמו, כולל בישראל בכל פעם שנוסה, כמקדם שגשוג לכלל החברה. ליברליזם חברתי שיצמצם את מעורבות המדינה בחייו הפרטיים של האזרח יכול לנטרל הרבה מהסכסוכים הפנימיים שלנו, בעיקר במאבקים בין דתיים לחילוניים.

לממשלה צריכה להיות דריסת רגל קטנה ככל הניתן בכל הנוגע למה שאנחנו אוכלים או מעשנים ועם מי אנחנו בוחרים לחלוק את חיינו. ח"כ או שר "ימני" חייב תמיד לשאול את עצמו איפה הממשלה יכולה להתערב פחות, איזה חוק אפשר לבטל, איזה מס להוריד, איזה משרד או רשות לסגור או להפריט ואיזו קבוצת לחץ ניתן להחליש לטובת כלל האזרחים.

למרבה הצער, יש לנו מעט מדי נציגים שחושבים בצורה הזו בכנסת ובממשלה. הימין אולי שולט, אבל כמעט שאין ימנים בשלטון. יש בעיקר סוציאליסטים לאומיים יותר ולאומיים פחות - אבל סוציאליסטים. לימין ולמדינה מגיע יותר מזה.

רועי עידן הוא תסריטאי ואיש תקשורת