לוח השנה הוא כנראה ההמצאה המתוחכמת ביותר של בני האדם. היכולת לייצר, באופן מלאכותי, מחזורי זמן שהם אמנם מבוססי טבע אבל אין בהם באמת ממש - היא הברקה גאונית. ולנו עוד יש שניים כאלה, בלי עין הרע.
מחזור השנה היהודי נושא עימו לפחות מטען אמוני בשל קביעת התנאים שראש השנה הוא יום הדין שבו נקבע עתידה של השנה החדשה. ראש השנה האזרחי הוא לגמרי יציר אנושי. בני האדם הבינו שאי אפשר באמת לעבור את החיים האלה בלי מנגנוני התחדשות והקימו להם כאלה. וזה עובד, זה חייב לעבוד.
המחזוריות המלאכותית הזו לא באמת מייצרת פרק חדש. אין בין 31 בדצמבר ל־1 בינואר דבר וחצי דבר, למעט חמרמורת קלה וספירת מלאי. מה שכן יש בבוקר הזה הוא תזכורת לכך שיש איזשהו כוח אנושי כזה, חשוב וקריטי, שקרוי התחדשות. וכשמצלצלים הפעמונים וסופרים לאחור ושנה אזרחית חדשה באה, היא מעניקה במתנה גם את התזכורת הזו.
נו, ומה נעשה עם זה, בשנה המגעילה הזו? פתאום נזכרתי שחוץ מהכל, המנוולים גנבו לנו באוקטובר גם את "אחרי החגים". לא רק את אחרי החגים הקלאסי, של המשימות והטרדות והעת לכל מה שנדחה, אלא את אחרי החגים של נעמי שמר: "אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו ויבואו ימי החול, האוויר העפר המטר והאש - גם אתה, גם אתה תתחדש". איזה תתחדש ואיזה נעליים. חרבו דרבו. דם ואש ותמרות עשן. תהומות כאב כמותן לא שיערנו.
אבל מקץ 100 ימים משהו משתנה כך מעצמו בלוח השנה ו־2023 המקוללת הולכת לה לכל הרוחות, והנה מאיר הבוקר על 2024. ושום דבר לא באמת משתנה, אבל משהו בלב נזכר שיש את האופציה הזאת! שהאפשרות קיימת! ולצידה קיים גם הכוח לחשוב עליה ולבצע אותה: את ההתחדשות. יש כוח מובנה בנו לקום מן העפר.
לאט-לאט אנחנו קמים ממנו. קמים ולא מתנערים עוד מהעפר שדבק בנו. מכתים את שיערנו. עוד ניטשת מלחמה בשתי זירות. עוד נופלים לוחמים גיבורים. עוד נאנקים החטופים ועוד מתמודדים הפצועים. עוד גולים הגולים בבתי המלון ובאכסניות, ועוד אנו מיטלטלים בין שבעה לאזכרה, בין בקרים שחורים של הותרו לפרסום לבין לילות ארוכים של כאב והפנמה, ומבין כל אלה מבצבץ ומפציע אור קטן מבויש ומזכיר שאפשר וצריך לקום.
בואי בשלום 2024 והביאי בכנפייך נחמה, שקט ושלווה. שבט של פריחה, שני אדרים של שמחה וניסן של גאולה. הנטייה הטבעית היא לרצות להשליך את היוצאת וקללותיה. שלא תישמע ולא תיזכר עוד. זה לא ממש מדויק במקרה הזה, קודם כל כי אי אפשר. זאת לא שנת הקורונה שפשוט נמחקה מהלוח וזהו, כלא היתה. 2023 צרובה בעורנו בברזל מלובן.
הנוסחה צריכה להיות קצת יותר מתוחכמת: לו יהי בנו הכוח לקחת מ-2023 את כל מה שהיא יכולה לתת: שיעורי עומק של אמונה ושל ענווה, של זיכרון ושל ערבות הדדית ושל אהבת ישראל ושל התפכחות לאומית, ולצד זאת להצליח להתרומם ולהיחלץ מים הצער והאובדן שהיא הביאה בסופה. זה אמנם לא ראש השנה של יהודים, אבל להתפלל הרי מותר בכל יום. אז ריבונו של עולם, שמשהו חדש יתחיל. שיהיה לנו טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו