מסעות יהודה

 

עופות ממולאים ועופות ריקים

אמא מילאה עופות. שוב. היתה מומחית בזה. רכשה עופות ריקים. תחבה את ידה לעכוזם. מילאה אותם באיברים פנימיים של עופות אחרים. ומרחה חלמון על העור. כדי שיזהיב בתנור. 

גם אבא עסק באחרונה בעופות ריקים. שלושה, ליתר דיוק. תוּכּוֹנים. ליתר דיוק. Melopsittacus undulatus, אם לדייק אף יותר. שנתגלו זה אחר זה. בשלושת הבקרים האחרונים. על רצפת הכלוב שהקים בחצר. ריקים. נבלות נבובות. עור ועצמות ונוצות. תוכם נגזל. בשרם ניטל. מעולם לא נתקל במיתות שכאלו. 

— זה כבר הרביעי! 

קרא ונכנס למטבח והגופה בידו. 

— תִראי מה זה! משהו שואב לי את התוכים. 

קרא. אוחז את הפגר המיטלטל מרגלו הדקיקה. מזרד רגלו. 

— תראי מה זה! כל בוקר. זה לא הגיוני. עשיתי יציקת בטון ברצפה. כלום לא יכול להיכנס. לא חולדות ולא בטיח. לפעמים הם מנקרים אחד לשני את העין. הורגים אחד ת'שני. אבל זה? ריק! 

אמא משכה מעכוזו של העוף את ידיה מגואלות המילוי. 

— תגיד לי, אתה השתגעת?! אתה מוכן להוציא לי את הדבר הזה מהמטבח? מה, אתה רוצה שנקבל דיזנטריה? אהה? סלמונלה? זה מה שאתה רוצה? איך אתה בכלל נוגע בזה. צא, צא. 

נופפה בידיה. חלמון זלג לאורך זרועה. אל מרפקה. נטף. והקיש ברצפה. 

אבא יצא. לחצר. והלך מצד לצד. מציץ למעמקי הפגר ומצקצק. 

— לא יכול להיות. 

הוא נטל כיסא פלסטיק, והעמידו מול הכלוב. וישב. 

— אני לא זז מכאן! 

הכריז. 

— עד שאני לא מגלה מה שואב לי את התוכים! 

הוא ישב וישב. יום שלם. השמש ירדה עליו. רוח קרירה צבטה באפו. אמא הגישה לו את העוף לכיסא. לא זז. פיספס את הטלנובלה שלו. פיספס משחק כדורגל. לא ענה לטלפונים. אמא הגישה לו פריקסה. שלושה. בצלחת. הוא ישב מול הכלוב. כלוא מחוץ לכלוב. ישב והמתין. לראות מה מוריק את תוכוניו. 

— פקח! תביא לי סוודר! 

צעק מהחצר אל הבית. 

— פקח! תביא לי מים! 

— פקח! תביא לי את הפנס! בארון! 

אמא הלכה לישון. פקח מסר לו את תקציר חדשות היום. מכבי בטלון הפסידה שתיים־אפס. מחיר הדלק יעלה מחר. ערביי אירופה חוששים מפני שואה משלהם. שור הבר נכחד. תענוג גדול עבור ילד לחדש לאביו. להזינו ידיעות. לשאת בשורות.

אבא ישב בחצר והמתין. התוכונים התנהלו בשלווה. אחדים גירגרו וניקרו בעצם של דיונון. אחדים עמדו בשורה על מקל. ישֵנים. מתנדנדים לאיטם. אחדים סידרו את הקנים. והקיאו לפיות גוזליהם. אבא סרק את הכלוב בפנס. גרגירי הדוּרה הכתומים בהקו לאורו. כל מעוף דרך את גופו. כל משק הרטיט את עצביו. כל חיפושית. כל פרפר. כבר שנים שלא שכב במארב. תשעים אחוז מהמלחמה זה לחכות. תמיד אמר. 

לפנות בוקר. כשהקור גבר. עם אור ראשון. נשבר. והלך לישון.

פקח קם ראשון ויצא לחצר. 

— אבא. אבא. בוא מהר. 

קרא. שלושה תוכונים נוספים שכבו על רצפת הכלוב. נוצות בכל עבר. ירוקות וצהובות.

— אני לא מאמין! 

קרא אבא. קורי השינה עוד בעיניו. ונכנס אל הכלוב בזהירות. וסגר מהר. שלא יברח דבר. הוא כבר למד על בשרו. לא לבטוח בעופות. פעם אילף בז. שנה שלמה האכיל אותו פגרים. צד עבורו. נתן לו שם. בָּאזֶר. לבסוף שיחרר את החוט מרגלו. קרא לו דרור. וקרא לו לחזור. באזר בחר בדרור.

אבא אסף את קליפות הפגרים מרצפת הכלוב ובחן את תוכן. הוא דרך על זרד וזינק בבהלה. הגופות נשמטו מידיו לרצפה ונחבטו בקול עמום. הוא אספן בשנית ויצא. זהיר כשם שנכנס. הוא הניח את הגופות בכפותיו הקטנות של פקח. ופקח חש באגודלו את כלוב הצלעות הציפורי מתחת לעור האפרפר. 

— שים בפח. 

אמר אבא. 

— ותביא את הרובה אוויר. ואת הכדורים. במגירה. מהר! וגם סוודר. אני כאן. 

יהודה ויזן // צילום: אליהו ויזן

ופקח זרק והביא. ואבא התעטף כנגד צינת הבוקר ודרך את הנשק ואחר כך את עצמו ושב. למארב. הפעם בתוך הכלוב. ישב. על כיסא הפלסטיק הלבן. התוכונים חירבנו מסביבו. השתוללו. והתרגלו. שבו לעניינם. לגמו מים ואכלו זירעונים וניקרו בעצם הדיונון. וסעדו את גוזליהם. וחירבנו עוד והשעות נקפו והערב ירד ואמא יצאה לחצר ובידה פיתה. ובתוכה סטייק. וחומוס וסחוג. ירוק. מראֶה בעלה הישוב בתוך כלוב הסעיר את רוחה. 

— הציפורים האלה שיגעו לך את המוח! כל היום אתה פה! איזו אישה נשואה הולכת לישון לבד? אתה עוד תקבל מהם מחלה! כמו טוביה בעלה של קלרה שמת בגלל הארנבות שלו. 

נזפה בו וטרקה את דלת הבית והפיתה איתה. אבא לא זע. ולא הזיז לו. חד כקליע. ישב בכלוב. בחושך. ישב. ולא חשב על כלום. חייל טוב לא חושב. רק עושה. תמיד אמר. הקריטריון שלו פשוט. כלומר. הפקודות. אם זה לא תוכון, עליו לירות. 

פקח קם למשמע צעקה. אור בחלון וציוץ ציפורים סיפרו ששוב בוקר. של אמא. יצאה מהכלים. קיללה בשבעים לשון. 

— קאבֶסה די לֶנְיוֹ! [צעקה]. אינעל אבּוק! דורמיֶינדוֹ! קוֹנְצֶ'ה טוּ מָדְרֶה! אחותך בגבס!

אהההה!

אהההה! 

רתחה האישה.

נתחלפו מילותיה בקולות גרידא. בקריאות פרא. 

— תוציאתזהמכאן!!! 

מוטטה את הבית. פקח פעל מתוך האינסטינקט היונקי (ה־Mammali) שלו. והלך בעקבות קולה של מאמא. ובא לסלון. אבא היה רכון על השולחן. ידיו לצדדים. פניו מוּפזים. אושר רוטט בעיניו הטרוטות. זעקות זוגתו הכו בפניו כהכות המִשְבָּר בשוברו. עטור ניצחון. הוא הביט באשתו משכבר. התקומם לה. ואמר.

— לא!

ואז מיהר וריכך. 

— עוד לא!

וחש שלא די בכך והוסיף.

— עוד... רגע... שפקח יראה לפחות. בוא, פקח. בוא תראה. 

אמר. והושיט יד לבנו. עשׂהוּ למגן. 

— בוא. בוא תראה מה אבא תפס. 

ופקח הביט באמו וצעד אל אביו. שחייך ככל שקרב. הוא הניח יד על עורפו של פקח והכריז חגיגית. 

— תפסתי. את מה ששואב את התוכים. תראה. 

והצביע בידו על השולחן. ציפורן קמיצתו שחורה ועקומה. הכה בה פעם בפטיש. 

פקח קירב את ראשו בסקרנות וניתר לאחור. וקרב בשנית. וניתר קצת פחות. כך שעדיין ראה. על גב השולחן נפרש הקורבן. נחש. מטר אורכו. גולגולתו מנוקבת קליעים. מרוצצת. (דכתיב: הטוב שבנחשים — רוצץ את מוחו.) לשונו השסועה שמוטה. גופו מושלם ועקלקל. רך למראה. בצקי כמעט. 

— כל הלילה ישבתי בלול. 

פצח אבא. 

— כלוב. 

תיקנה אמא. 

— כלוב. כלוב. ישבתי בכלוב. כלום לא קרה. בחמש בבוקר כבר חשבתי ללכת למיטה. ואז אמרתי לעצמי. לא. ונשארתי. הרובה דרוך. סרקתי את הלול.

— הכלוב. 

— את הכלוב. דרך הכוונת. כשפתאום שמעתי רשרוש מאחורי המתקן של המים. עצרתי את הנשימה. ופתאום התחיל לצאת מתוך הקיר. דרך סדק קטן־קטן. הראש של הנחש. נתתי לו לצאת קצת. לאט־לאט. הוא היה חצי מטר ממני. מול הפנים שלי. זה היה או אני או הוא. אז תקעתי לו כדור בראש. דרכתי עוד פעם. ונתתי לו עוד אחד. הוא היה עם חצי־גוף בחוץ. אחר כך לקחתי אבן ושברתי לו את הראש. שלא יכיש אותי. ומשכתי אותו לאט־לאט מתוך הסדק. והוא המשיך לצאת עוד ועוד. ולא האמנתי שכל זה יצא משם. ואני מושך ומושך. בסוף יצא. 

פקח הביט בפגר הנחש. היצור הקדמון בשרני ומפתה למגע. בוא. גע בי. מלחש. ופקח שלח את ידו ללטף את העור המקושׂקשׂ. את השריון העירום. שלח ונרתע. אבא אחז את ידו והניחה על גוף הנחש. 

— תיגע! זה כלום. תראה. 

אמר ונגע גם הוא. לש את קורבנו. 

— זה צפע בטלוני מצוי [Vipera batalonae]. שתדע לך. זה נחש מוגן. חבל לזרוק אותו.

הוא הרים את פגר הנחש ושלח באשתו מבט אוהב. 

— בוא. פקח. בוא. בוא נצא החוצה. נוריד לו את העור. יומיים בשמש. ואחר כך נתלה לך את זה בחדר. גם לי היה עור של נחש על הקיר. וגם היה לי חרדון. שני חרדונים! שתפסתי במלחמה. במדבר. רדפתי אחריהם בחולות. הבאתי אותם במטוס. הרקולס. חיים. בתוך שק יוטה. השתוללו כל הדרך. ופיחלצתי אותם. אמא שלך זרקה לי אותם לפני כמה שנים. אחרי שהם נרקבו. מרוב הניקיונות שלה והמים. בוא. תביא סכין יפנית. 

 

כריכת הספר (אחוזת בית)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו