הצחוק, פנים עצובות לו

פרק 4 

יום של שיער רע

לא עושים דבר כזה לבחורה. לא ביום של שיער רע. אף אחת לא צריכה לראות את האקס המיתולוגי שלה צועד מולה ברחוב, ועוד מחובק עם בלונדינית במגפיים. נדב "לב-נאצי", למה שתהיה לו בושה? והוא ממש חצה את הכביש כדי לערוך היכרות. נעים מאוד, נעים מאוד. באנגלית!

"זאת מינדי. היא משוודיה. וזאת שירי, ידידה ותיקה מאוד."

ידידה? יא בן זונה. יא בן זונה.

הוא התבונן בה מלמעלה למטה, אולי עצר לשניונת במותניים שלא היו גמישים הבוקר והתגרו בחגורה, והצמיד בחיבוק את הדבר הזה עם השיער החלק, הארוך, בלי קשרים, בלי קרזול, בלי קצוות בעייתיים. שונאי-ישראל-כל-השוודים-עם-עור-פנים-מושלם-וריח-של-דגים. 

שירי ניסתה לשים לזה סוף בעזרת תרגיל מספר שלוש. היא נופפה בקלסר העבודה של מוג'יהי, "אני ממש-ממש מאחרת. טונות עבודה, כרגיל. הרבה אושר, תזכה למצוות."

היא היתה מרוצה מהקול שלה, דווקא יציב, ממש בסדר. היא חייכה. יהיה נעים מאוד לראות את שניכם בהמשך הערב. בתוך מערבל בטון. בחדר מתים. מתחת למפולת סלעים. לא שכחתי כלום, לב־נאצי. 

הלאה. חרם על שוודים בחצי השנה הקרובה. לא לפגוש, לא להכיר, לא לשמוע. היא ממש לפתה בכוח בין אצבעותיה את קלסר העבודה של מוג'יהי. טונות עבודה... כן... עוד משימה עם פוטנציאל השפלה לא ברור. מה התפקיד שלה בכלל? מה התפקיד שלה בכלל עם המוג'יהי הזה? 

כרגע - ללכת, להתרחק. לא שכחתי לך כלום, לב-נאצי. לב שחור.

אתמול בערב הורתה לה דורין: עליה להיפגש בבוקר עם מוג'יהי או עם נציגו. אולי זה יהיה הסוכן שלו, לא ברור. אחד מהם יבוא ויציג לה את הדרישות שלהם. או את ההצעות. משהו. לא משנה מה, יש בזה כסף. האם זה ברור? יש בזה כסף. ולכן היא צריכה ללכת ולדבר על הדבר הזה שמוג'יהי רוצה לעשות.

"מוג'יהי?"

"תשמעי, לא אני בוחרת לאמנים את השמות שלהם, כן? תעשי גוגל כמוני ותלמדי עליו. עשיתי ולא זוכרת. הוא ממוצא אלבני. או אינדיאני. או משהו. אולי קורסיקאי? מה שחשוב זה שכשהוא עושה תערוכה במנהטן עוצרים את התנועה ברחוב בשביל הלימוזינות שלו, או-קיי? בגוגל כתוב שיצירה אחת שלו נרכשה על ידי הבית הלבן. חסר לך שזה לא יופיע בקומוניקטים שלנו."

"קומוניקטים על מה? תערוכה?"

"זהו, שלא לגמרי הבנתי מה הוא רוצה. אולי הוא לא יכול להביא לכאן יצירות בכלל. בגלל עלות הביטוח. או שזה משהו אחר שהוא רוצה לעשות כאן, משהו חדש. אמנים, נו. ראש פתוח, יצירתיים."

"אז אולי כדאי שמישהו ייפגש איתו קודם?"

מבטה של דורין נח עליה. 

"כן... הבנתי. זה מה שאני הולכת לעשות." 

דורין הביטה בה וטילטלה את מניפת תלתליה, כמנסה למחוק את העוזרת החדשה שלה מזיכרונה. אבל שירי החליטה בכל הכוח שנשאר לה לנסות עוד פעם אחת: "התכוונתי... אולי היה כדאי להיפגש איתו באמריקה. לפני שהוא בא בכלל."

"תשמעי, שירי. אני פיטרתי על פחות. יש לך מזל שמאז שיש לי את אֲסנה אני פתאום מתחברת לרגשות אימהיים. אז תקשיבי, בתי, אני לא מבינה איך את חושבת על קריירה בתחום אם במקום לקפוץ על הפרויקט את עומדת לי פה כאילו זה לא מזל-על שהמוג'יהי הזה נפל דווקא על המשרד שלנו, שאף פעם עוד לא עבד עם הסטנדרט של תנועה נעצרת במנהטן, או-קיי? תאמיני לי, פה ממול, המשרד של אופיר-נֶקמן-שפיר ירחרחו שמוג'יהי מחפש בישראל אוזן קשבת והם כבר יקפצו עליו. יק-פ-צו, כן? אז טוסי לי מהעיניים ותתנפלי על המשימה. כסף, זאת המשימה. הבנו? את יודעת כמה עולה חבילה אחת של פמפרס? טוסי-עופי-תימחקי לי מהנוף. את עלית לי בעשרים דקות יוגה, כן? זה לא מסתדר לי עם גודל התחת, היוגה הזה. עשרים דקות בגלל העצבים ממך! טוסי ממני! אני צריכה סיבים, יוגורט, משהו לבן, תזונתי. לכי, לכי... שונאת אותך."

מוג'יהי. היא נוסעת באוטובוס לפגוש אחד שעוצרים בשבילו את התנועה במנהטן. ואולי זה יהיה רק נציג שלו. או הסוכן שלו. או נציג של הסוכן. איך היא תדע? בני זונות, כל ספקי האינטרנט. שלושים פעם אמרה לעצמה לעשות גוגל, ללמוד אותו, לא לוותר מראש רק כי נתנו לה פחות משתים-עשרה שעות להכין את המשימה הזאת, ואז בלילה פתאום נראה לה שהכי נבון יהיה לבוא אליו תמה וברה, להתנהג כאילו לא שמעה עליו מעולם, היא לא יודעת כלום. דווקא זה ימצא חן בעיניו, התמימות שלה. סוג של בתולים. הרי ברור שנמאס לו מכל המתרפסים והמתרפסות. כל ההיפסטרים שמדברים איתו על יצירות שלו שהוא כבר שכח. מעריצים וזה. היא תבוא אליו ככה, בלי כלום. 

היא נכנסה למיטה עם קערת פירות וטיפה קמפרי עם קרח והיתה גאה בעצמה. הכול נראה נבון ומושלם. הגישה הבתולית... עוד יְלַמְּדוּ את זה בבתי ספר ליחסי ציבור. בבוקר, שעה לפני השעון המעורר, זינקה עם גוש פחד בגרון ורצה למחשב ללמוד על מוג'יהי כל מה שאפשר, להכין משהו, להיראות נורמלית, נתונים, ביוגרפיה, שמות. איך חשבה בכלל להגיע לא מוכנה? אבל דווקא אז לא היה אינטרנט. פעמיים איתחלה את המחשב. כלום. פעמיים התקשרה לתמיכה הטכנית, שימותו מבאג במכונת ההנשמה, ולא ענו לה. היא ניסתה להירגע, יש לה סלולרי. אבל כלום לא עלה לה. כלום. עם חלוק של ישישות חסרות תקווה היא ירדה להוציא קצת קליטה מהווי-פי של חברת ההנדסה במרתף הבניין שלהם, והצליחה להעלות אתר באנגלית: מוג'יהי הוא מטר שישים ואחת. יופי. היא חיפשה תמונה, ופתאום שמעה מישהו ליד הדלת של חברת ההנדסה וברחה. מטר שישים ואחת. נהדר. יש לה הכול כדי לחתום על חוזה של מיליונים.

ואז האס-אם-אס מדורין, "מוג'יהי יקדים".

ככה. אס-אם-אס קצרצר. אבל היא כבר פרשנית מעולה של דורין. אם זה היה "מוג'יהי יאחר" אז הכוונה בעצם היתה "תושיבי את התחת שלך אפילו שעתיים עד שהוא יבוא, ואל תעזי להזמין שום דבר חוץ מהפוך עם חלב דל בלי סוכר. ותישארי מרוכזת. ואני לא עונה לאס-אם-אסים שלך. זה משעמם אותי". אבל אס-אם-אס שאומר שמוג'יהי יקדים פירושו שהיא צריכה לטוס לשם, לא משנה מה היו הכוונות שלה, מה התוכניות שלה, אסור לתת ללקוח חשוב כל כך להמתין. אז מה אם זה הוא שקבע את השעה המקורית וזה הוא שעכשיו מקדים? הוא לקוח, הוא אמן, הוא נפש חופשית. ותיקחי קבלות!

המקלחת. ברור שזה נגמר באסון. השיער שלה... הפעם באמת זה לא השיער שאשם... לא נותנים לשמפו תנאים ולמה מצפים?

היא לקחה קלסר סטנדרטי והדביקה עליו דף עם המילה מוג'יהי מודפסת בקטן, שיבין שהוא רק עוד פרויקט בתיק הלקוחות העשיר שלה, ואמרה לעצמה שיהיה בסדר, קלסר ריק הוא לא סימן לשום דבר, ואז דחפה לתוך הקלסר כמה דפים ריקים ועל אחד מהם סיכמה את מה שהוציאה בתחקיר החריף שלה, "1.61", בספרות ענק בטוחות ויציבות, ובאוטובוס חלמה על משהו, קצת אסטרטגיות, קצת גברים, קצת משבר נפשי בגלל הריקנות, ואז ירדה בתחנה הלא נכונה. שלוש תחנות ברגל, ובשדרה, למה לא, פגשה את נדב לב-נאצי והשוודית הדקיקה שלו. 

מוג'יהי, אני שונאת אותך.

ואיך אני אזהה אותך? מטר שישים ואחת. ואולי זה הסוכן שלו? אמרגן? נציג? בן דוד? 

ואיך יָדַע לבחור את בית הקפה שהיא הכי שונאת מכל בתי הקפה בעולם? איך? 

 

כריכת הספר "הר האושר" (זמורה ביתן)

זה היה מנהג. בכל שישי בצהריים היו סבתא ריקה וסבא ז'יל מזמינים אותה ואת אביגיל אחותה לבית קפה אלגנטי במרכז הכרמל, ולשם היא הולכת עכשיו. שם ממתין לה המטר שישים ואחת שהוא אולי מוג'יהי ואולי אחד מבאי כוחו עלי אדמות. 

אלה היו שנים קשות. מיד אחרי הצבא. הרבה כלום, שגם אחרי הרבה שנים היא תזכור ממנו רק את הרגעים המגעילים, הקשים. היה עדיף לשתוק, וזה מה שעשתה. אביגיל היתה מדברת. בערנות, בלי הרף, מספרת על תוכניות, לבטים, הצלחות. שירי היתה תוקעת את פניה בצלחת (תמיד הזמינה מהתפריט משהו עמוס ומורכב שהתבלט אל מול הנטול קפאין המתקרר של אחותה) ושותקת. לא היה לה מה לספר, ובמשך הזמן סבתא וסבא ויתרו על התקווה לדובב אותה. היא עבדה ולא-עבדה בכל מיני מקומות ששום דבר בהם לא הולך למעלה ולא הולך למטה. לא היה לה חבר. טוב, לא מישהו שסבתא היתה רוצה להכיר או לדעת על קיומו. או קיומם. ואחותה ממילא היתה פגז זרחן שמתפזר על כל השולחן וסוחף את כל העיניים וכל האוזניים עד-דלא-יָדע. בעצם זה היה משעשע מאוד, כי גם לאביגיל לא היה ממש חבר, לא אחד שיודע על זה, בכל אופן. וגם לה היתה משרה חסרת טעם שאין בה עתיד או עבר, אבל מתוך התחום הדק הקפוא הזה, המיתר הבודד הזה, ידעה להפיק קונצ'רטו מעל-השגתו-של-אדם, מורטת ומורטת את המיתר, ימותו האוזניים, ימות המוח, העיקר שיקשיבו כולם למנגינת עִיר־חַיֶּיהָ. 

והנה, חמש דקות אחרי המפגש עם נדב לב-נאצי, כשהשיער שלה נראה כמו ערמת כותנה, אחרי שהגוגל לא עבד, עם אפס סיכויים להצליח, היא עומדת להיכנס לאותו בית קפה, אולי אפילו לאותו שולחן עינויים, ולפגוש את מיסטר מטר שישים ואחת. איך לעזאזל היא לא תפשל? 

אמיר גוטפרוינד // צילום: משה שי

הכול הסתדר.

היא נכנסה לבית הקפה. כמעט ריק. שולחן העינויים ליד החלון היה תפוס. איש גבוה, בהיר שיער ונאה מאוד, ישב שם מרצין מול ספל קפה. איזה מזל, מוג'יהי זה לא. אולי הסוכן? אבל לא. בשולחן ליד הדלת, איש ממוצע קומה, מחייך עם שן קדמית חסרה, הבליט לעברה את חזהו בחולצת טריקו לא מכובסת במיוחד שעליה נכתב "מוג'יהי". לא ייאמן, הבנאדם הולך עם חולצות שהשם שלו כתוב עליהן... 

לרגע הביטה שוב בגבר הגבוה הנאה. עוד שוודי?

הגבר השיב לה מבט חתום. היא הרגישה בגבה, בצמרמורת, שהוא מתעניין. 

שיתעניין. 

היא הושיטה את ידה ללחיצה למוג'יהי. או הסוכן. או האמרגן. או הבן דוד. 

"אני שירי, מצטערת מאוד שנאלצת להמתין."

אנגלית מושלמת. כמו שצריך. 

הוא לקח את כף ידה, הפך אותה בעדינות אין קץ ובהה בקווי הגורל שלה. האם ראה שם פיטורים ממשרד "דורין — שיאי תקשורת"?

היא עמדה, מהססת אם עליה להישאר כך או להתיישב, כשכף ידה הפוכה בידו של האיש החשוד כמוג'יהי. 

הוא חייך אליה. כל כך הרבה ביטחון עצמי למרות השן החסרה — זה חייב להיות האיש שלימוזינות עוצרות בשבילו.

השוודי הנאה מאוד מהשולחן שליד החלון הביט בהם במבט חטוף. 

שיביט. 

לרגע ראתה את עצמה שוכבת על גבה, והמבוגר הנאה הזה נאנק מעליה, ורגליה שלובות מעליו והוא לוחש, "שירי." אידיוטית. 

"את אוהבת שירה?" שאל מוג'יהי. או לא מוג'יהי. 

מה? מה?

היא התיישבה. וגם השיבה לעצמה את כף ידה. 

"כן... אוהבת... כמו שכולם אוהבים. פחות או יותר."

"שירה שמבינים בקלות?"

"אה... כן..." מה זה החידון הזה? 

מוג'יהי התרווח. "איזה משורר, למשל?"

"איזה? אה... רחל... רייצ'ל... לא יודעת איך אתם קוראים לה."

"אני שונא שירה מובנת," ריסס.

"המממ..."

"ואני שונא שירה לא מובנת. אנשים שמתחבאים מאחורי צירופי מילים, שבירה דקדוקית, מיסטיקה, כל מיני קפיצות לשוניות... שונא את זה."

היה לה מה להגיד. היא רצתה לדבר. זה הזמן לשתוק, ציוותה על עצמה. את עכשיו בעבודה, וכמו שדורין תמיד אומרת, "הלקוח תמיד קורבן". פשוט לתת לו לדבר על מה שהוא רוצה, להסכים, לחייך, לספר על המשרד רק מה שצריך ולדעת מתי להוציא עט וטפסים לחתימות. 

היא שוב הביטה בגבר הנאה שליד החלון. הוא הזמין עוד קפה ובחש בספל בכפית. לא ברור למה, בחודשים האחרונים, כשהיתה נכנסת לבתי קפה, דבר ראשון הבחינה בגברים שמערבבים את הקפה בספל שלהם. יש כאלה שמערבבים באדישות. סתם מערבבים. אבל יש שבוחשים בעוצמה, לוחצים על הכפית ומסובבים, כאילו מטביעים בספל את הגרושה הנוראה שלהם. ויש גברים פורצלניים, כאלה שהכפית שלהם חגה שם בעדינות. צריך להתרגל גם לכאלה. להרחיב את האפשרויות. אוי ואבוי, אולי בסוף כשהנכון יגיע הוא יהיה פורצלן?

בן זוגה לשולחן חטף את תשומת לבה. הוא היה ממש בתנופה והיא היתה חייבת להתרכז. לימוזינות. 

הוא ריסס בדרמתיות: "הלאה השירה המובנת! הלאה השירה הבלתי מובנת! אני רוצה להציע לכם בישראל את פרויקט השירה הפואטדרלית. צירוף המילים פואטיקה וקתדרלה. תחי השירה הפואטדרלית!"

היא רצתה לפתוח את הקלסר ולרשום "השירה הפואטדרלית", אבל לא רצתה שהאיש חסר השן יראה שאין בקלסר דבר חוץ מכמה דפים ריקים, שעל אחד מהם כתוב משהו שהוא יבין בלי בעיה... 

"שנזמין קפה?" שאל אותה. 

                                                                                       ***

צריך להיות חוק. ביום של שיער רע אסור לפגוש ברחוב את האקס המיתולוגי. ואם פוגשים, אז הוא לא הולך מחובק עם בלונדינית במגפיים. חוקים כאלה יעשו את העולם מקום טוב יותר. או קצת יותר הגון. 

 

"הר האושר" יראה אור בימים הקרובים בהוצאת כנרת זמורה ביתן ובעריכתה של הילה בלום

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו