ליל הספר

חדשות

צילום: יהושע יוסף //

הגיבור הקטן של ספרה של רונית רוקאס בז לכל הדברים הארציים – מה לו ולמשחק עם מכוניות צעצוע? הוא עסוק בהצלת העולם; הוא חייב לישון בתנוחה קבועה ולתת מנוחה לידיים – אחרת איך יעוף מעל גורדי שחקים? אך לא קל ודי בודד להיות גיבור-על, עם משקפיים מסורבלים וכשאתה מטר עשרים, רוקאס מלבישה את אחת התאוות המרכזיות של ילדים קטנים – להיות גיבור על – בבגדים אנושיים וחומלים. תורמים לכך האיורים הנפלאים של מאיה שלייפר, שמייצגים את המציאות, שבה הילד הוא ילד "רגיל", מול הטקסט של רוקאס, בה הגיבור הוא כל-יכול, המנסה להציל פיה במצוקה, ומגלה שלא תמיד יש מי שיחזה במופלאותו.

קשה יותר להיות גיבור אנושי. עטיפת הספר

"לא קל להיות גיבור-על" / רונית רוקאס, איורים: מאיה שלייפר, הוצאת כתר וכנפיים

לאחר ספרו הקודם, "לויתן הסערה", שעסק ברגישות בקשר בין ילד בודד לאביו, הסופר והמאייר בנג'י דיוויס שב לעסוק בתחושות קשות ומורכבות בחיי הילד, והפעם בפרידה של אריאל מסבו האהוב. דיוויס אינו מזכיר את המילה 'מוות' בספר, מה שיכול להרחיב את עומק הדיאלוג בין ההורים לשוחח עם הילדים קשת שלמה של רגשות דרך הטקסט המינימליסטי והיפיפיה. כספר לגיל הרך, מצליח דיוויס לתווך את תחושות המועקה והעצב באמצעות מסע שעורך אריאל עם סבו בג'ונגל אקזוטי, שבסופו הסב נשאר ואריאל חוזר למציאות. דיוויס פוסע לאט אך בבטחה דרך השאלות הקשות, למשל כשאריאל שואל את סבו אם לא יהיה לו בודד לבדו. הצבעוניות העמוסה של האיורים משככת את את תחושת האי נודע, ומספקת נחמה גם לקטנים וגם לגדולים.

לדבר על מוות - ועל החיים שאחריו. עטיפת הספר

"האי של סבא" / כתב ואייר: בנג'י דיוויס; שוקן

נתחיל מהסוף: "מלאלה", הביוגרפיה בגירסה לקוראים צעירים מאת זוכת פרס נובל לשלום הצעירה ביותר בתולדות הפרס – מלאלה יוספזאה, היא קריאת חובה. מעבר לערכים החינוכיים המגולמים בסיפור חייה של הצעירה הפקיסטנית, ופעילותה החברתית בעד שוויון בחינוך והזכות להשכלה בתקופת שלטון הטליבאן, מדובר ביצירה פואטית, דווקא בשל הטון המינורי שבו היא כתובה. מלאלה, בשיתוף עם סופרת הנוער הנחשבת פטרישיה מק'קורמיק, מתארת את הפלאי והזר בתרבות עמק הסוואט, טרם השתלטו עליה טרוריסטים, שירו בראשה כאשר חזרה בהסעה מבית הספר.
הספר, המכיל ביאור מושגים, משובץ בתמונות מקוריות ובציר זמן, הוא מעין מסע תרבותי, אך לא חשוב מכך – בעל איכויות הומניסטיות ופמיניסטיות.

התשוקה לידע. עטיפת הספר

"מלאלה" / מלאלה יוספזאי עם פטרישיה מק'קורמיק, תרגום מאנגלית: תמי לימון, הוצאת צלטנר, 220 עמ'

סיימון ספיר, בן 16, הוא נער רגיל, חכם וביישן למדי, עם משפחה אוהבת וחברים טובים. אה, והוא די בטוח שהוא הומו. ואם כל טרדות ההתבגרות וההורמונים המשתוללים לא מספיקים, אז מייל מפליל שסיימון כתב לבלו, שם העט של נער עימו הוא מתכתב, מגיע לידי בן כיתתו, שרומז לו שהוא זקוק לעזרתו, אחרת יחשוף את סודו. מלבד חשיבותו החברתית של הספר והבחירה לעסוק בחייו של נער הומו, לשם שינוי, בקי אלברטל יצרה גיבור פופולרי ולא הדחוי-חברתית, שמתעמת באלגנטיות סקסית עם הרגשות שלו לבני אותו המין; הוא מקלל, הוא מובך, הוא בוטה ובעיקר לא מחזיק בגישות שמרניות, שאפשר לראות בספרי נוער רבים מסוג זה.

סקסי ולא מתנצל. עטיפת הספר

"סיימון מוצא את דרכו" / בקי אלברטלי; מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי; מטר, 278 עמ'

הדבר הכי טוב שיצא מהספר "הרשימה" של יובל אברמוביץ' הוא "הרשימה – גירסת הילדים". הרעיון לפיו אם נכתוב את החלומות שלנו או נספר עליהם לקרובים לנו, יגרום להם להתגשם, יכול להישמע למבוגרים ציניים. אולם עבור ילדים, הרעיון של כתיבת חלומות יכול בהחלט להלהיב. שירה מסרבת לספר לאביה את חלומה מחשש שלא יתגשם, אך הוא מדרבן אותה לרשום את רצונותיה, כך כל מי שיבוא לבקרה, יוכל לעזור לה להגשימם. מדובר בספר חביב וכיפי, עתיר בדפים ריקים וצבעוניים לכתיבה ולצביעה, שיכול להוות פעילות משותפת נחמדה, שתעזור לילדים להציב לעצמם יעדים – ואולי אף לעמוד בהם.

תרפיית הרשימות. עטיפת הספר

"הרשימה (לילדים) – לחלום בקול רם" / איורים: ענבל שריד בר-שקד; הוצאת "הרשימה"

קסמו של "דודה לאה", הביוגרפיה לנוער לאה גולדברג מאת שהם סמיט, מתעצם, אם קוראים גם את "אגדת אסטריד" פרי עטה (הוצאת צלטנר), שחדר לעומק חייה של עוד סופרת איקונית אהובה ובלתי רגילה – אסטריד לינדגרן, מחברת "בילבי". שניהם יחד מציבים את סמיט כאחת הסופרות החשובות לילדים בישראל.
חוט דק של מלנכוליה עובר בין אותה לאה גולדברג, שהגדירה את עצמה ב"נסים ונפלאות" כ"דודה של שום איש" לאותם ילדים יתומים ונפלאים של לינדגרן, דוגמת בילבי ואמיל. מדובר על סופרות בעלות כישרון ענק, שיצרו בצל חוויות עבר קשות, ודיסוננס מרתק ריחף מעל שתיהן, והוא הפער בין אישיותן המסוגרת, המופנמת לבין יצירתן המשוחררת ומלאת שמחת החיים.
כבר דובר על הבחירה של סמיט לחשוף את קוראיה הצעירים לחוויות הקשות שגיבורותיה עברו (ההריון מחוץ לנישואים של לינדגרן, ההתעללות שעבר אביה של לאה ע"י חיילי משמר הכבול הליטאי והדיכאון ממנו סבלה כל חייה). בשני המקרים, סמיט פונה אל קוראיה ומעלה לדיון פנים-ספרותי את התלבטויותיה שלה; יש לכך ערך ספרותי וחינוכי עבור הקוראים, ההורים וגם מעין הזדככות של סמיט עצמה. סופרות שכתבו יצירות מופת רבות ראוי שנכיר; "גם חצי-אמת היא חצי-שקר", כפי שהיא כותבת בספר.
ואכן, כנות יוצאת דופן ומעלה חיוך קיימת בשתי הביוגרפיות הללו, הצלה באמצעות קריאה וכתיבה והיחשפות ליצירות גדולות.

כיצד נולד הכישרון? עטיפות הספרים

אגדת אסטריד, איורים: סשה נאומוב; צלטנר, 149 עמ'

"דודה לאה מאת:שומיש", איורים: נטלי וקסמן-שנקר; כנרת 144 עמ'

בראיון עימה, אמרה סבינה מסג (עדולה) זוכת פרס ראש הממשלה שעבורה "הכתיבה היא רשות לצאת מהזמן ולחלום". ואכן, בספר שירי הטבע שלה לקטנים, "לגור על כדור", נדמה שהזמן לא קיים, אלא שטח אוורירי ועתיר טבע על סוגיו השונים.

גיבורי השירים העדינים והיפים הם ילדים שזורמים עם הטבע אך גם תוהים על קנקנו. ב"איך הים לא נשפך": "אומרים שכל העולם הוא כדור... נגיד שהבית עומד במהופך/ אבל/ איך ייתכן/ שהים/ לא נשפך?. וילד שרגיש לטבע, כך לפי עדולה, גם יתגייס לטובתו: "עם מעדר ועם שתילים/נלך ונשנה ת'נוף/כך ילדים קטנים/גדולים גם/מדחפור וממנוף".

אקו-פואטיקה לטף. עטיפת הספר

עדולה / לגור על כדור, איורים: שמרית אלקנתי; עם עובד, 52 עמ'

הוריהם של אלון ומיתי החליטו להיפרד. ביום שבת הם זרקו "פצצה" באמצע הסלון. למרבה האירוניה, אלון בדיוק היה באמצע עבודת השורשים "המשפחה שלי". איך מתקנים את מה שנשבר? הרי אפשר, לא? על התרחיש המצלק הזה קראנו באינספור ספרים, ומהבחינה הזאת ציפי גון-גרוס, מחברת "היינו משפחה", פוסעת בשדות תוכניים מדובררים לעייפה בתרבות; השיחה המגומגמת עם ההורים, ההלם, רגשות האשמה מכל הצדדים, ניסיונות הפיצוי, הבושה, הקבלה ועוד. על אף שגון-גרוס לא המציאה את הגלגל, היא מיטיבה לתאר באמינות וללא דרמטיות מעושה את ההתמודדות של שני האחים עם התפרקות התא המשפחתי, גם דרך סיפור אהבה יפה שנרקם בין אלון לנעמה, שלומדת איתו בבית הספר.