שיר אהבה בדואי

חסן הפיקח

מספרים, ואללה לבדו הוא היודע אם אמת הדבר אם לאו, שבמדינה אחת היה מלך ולו בת יחידה, ואין לו זולתה לא בנים ולא בנות. אהבה גדולה אהב אותה המלך כגופו וכנפשו שלו ורצה להשיאה לאמיר מן האמירים אשר בארץ.

קיבץ המלך לעיר בירתו את כל אמירי הנסיכויות השכנות והציגם בפני בתו מתוך תקווה שתיאות להינשא לאחד מהם. אך הנסיכה דחתה ריקם את פני מבקשי ידה, ולא אבתה להינשא לאיש מהם, למורת רוחו של אביה.

ביום מן הימים נודע למלך כי בתו מבקשת להינשא לבחור ושמו חסן. ואולם חסן היה מפשוטי העם והמלך ביקש למנוע את נישואי בתו עם חסן, אך חפץ לעשות זאת בדרכי נועם, כדי שלא לפגוע בבתו. התייעץ המלך עם הווזיר שלו, שהיה פיקח מאוד וערמומי כשועל.

אמר לו הווזיר: "אדוני המלך, סמוך עלי. יש לי פתרון."

אמר לו המלך: "אשמע לעצתך בתנאי שתרחיק את חסן מבתי מבלי להכעיסה."

אמר לו: "אל תדאג. מצאתי את הדרך לעשות זאת."

אמר לו המלך: "כיצד? דבר ונשמע."

אמר לו הווזיר: "הסכת ושמע. ניקח שתי פיסות נייר. על אחת מהן נכתוב 'מוות' ועל השנייה, 'חיים', ונאמר לחסן: משוך והעלה בגורל אחת מן הפתקאות: אם תמשוך את הפתקה שכתוב עליה 'חיים', תזכה בידה של הנסיכה, ואם תמשוך את הפתקה שכתוב עליה 'מוות', תוצא להורג."

אמר המלך לווזיר: "מדוע אתה רוצה לתת בידו את אפשרות הבחירה, הרי יש סיכויים רבים שימשוך דווקא את הפתקה שכתוב עליה 'חיים' ואז איאלץ לתת לו את בתי לאשה, ובזאת איני רוצה."

אמר לו הווזיר: "אל תדאג. אנחנו נאמר לחסן שעל פתקה אחת כתוב 'חיים' ועל אחת 'מוות', אך נרשום על שתיהן 'מוות' וכך לא יימלט מגורלו המר."

אמר לו המלך: "תהיה בריא. שר נאמן אתה, ואני סומך עליך."

שמח המלך על התחבולה המחוכמת, ושלח לקרוא לכל אנשי העיר למשתה גדול, וגם את חסן הזמין. אך לנסיכה נודעה תכניתו של המלך מפי מרגל שצותת לשיחת המלך עם הווזיר שלו, והיא מיהרה וסיפרה את הכול לחסן והזהירה אותו לבל יבוא אל המשתה.

הגיע יום המשתה, והכול היו מרוצים: המלך שמח על ההזדמנות להיפטר מחסן, הווזיר שמח על שעצתו התקבלה, והנסיכה הייתה מרוצה משום שהזהירה את חסן במועד. אך הנה באו המוזמנים וגם חסן ביניהם.

קם המלך על רגליו והכריז: "שמעו נא אנשים! מלך צדיק אני, דואג לעמי ואיני מפלה בין רש לעשיר. בת יחידה יש לי, יקרה לי מחיי, ואני מסכים להשיאה לחסן, אף על פי שהוא מפשוטי העם, מפני שאינני מתנשא, ולא הייחוס חשוב לי כי אם האופי ואומץ הלב. אך תנאי אחד אני מתנה: הרי לפניך חסן שתי פיסות נייר מקופלות. באחת כתוב 'חיים' ובאחת 'מוות'. בחר לך את אשר תבחר. אם תעלה בגורל את המילה 'חיים', תזכה בידה של הנסיכה; ואם תעלה בגורל את המילה 'מוות' תאבד את ראשך."

אמר חסן: "טוב, אתייצב למבחן".

ניגש חסן אל המלך, נטל אחת מן הפתקאות הכניס אותה לפיו ובלע אותה.

אמר לו המלך: "מה אתה עושה?!"

אמר לו חסן: "אדוני המלך, בידך נותרה הפתקה השנייה. אם כתוב עליה 'מוות', נובע מכך, שעל הפתק שבלעתי היה כתוב 'חיים'. פתח את הפתקה שבידך ונראה מה כתוב בה".

נבוך המלך ולא ידע מה להשיב. פתח את הפתקה שבידו, והנה כתוב עליה 'מוות'. מיד הריע כל העם תרועה גדולה: "חסן זכה! חסן זכה!"

אמר המלך לווזיר: "אין אתה ראוי להיות ווזיר. תחבולתך נכשלה!"

נתן המלך את בתו לחסן לאשה ומינה אותו לווזיר תחת הווזיר המודח, וחיו באושר וטוב עד סוף ימיהם.

מה טוב חלקם ומה נעים

מי ייתן וידבק מזלם גם בי ובכם השומעים.

 

כריכת הספר (הוצאת פנדורה)הראשים המוחלפים

היה היו שני אחים. שני אחים אלה היו נשואים. באחד הימים ישבו שני האחים עם נשותיהם תחת עץ אלון וסעדו את לבם. התחילו האחים לשוחח, והנה פרץ ביניהם ריב על עניין של מה בכך. הרוחות התלהטו, ומריב שפתיים עברו לריב ידיים, החלו מכים איש את רעהו. אחר כך שלפו שניהם חרבות, ובסערת הקרב קטע כל אחד מהם את ראש אחיו.

הנשים ההמומות שצפו במחזה הרימו קול זעקה. ישבו שם שתיהן בצל העץ יום, יומיים, שלושה, כשכל אחת מהן מחזיקה בחיקה את ראש בעלה וממררת בבכי.

בצמרת העץ שמעליהן היו שתי יונים. החלו היונים משוחחות זו עם זו.

אמרה אחת מהן: "האם ראית, אחותי, את מה שאירע מתחת לעץ?"

אמרה לה: "כן, ראיתי. מסכנות הנשים שבעליהן מתו בצורה כה אכזרית."

השיבה לה היונה הראשונה: "אכן כן, אחותי, אך יודעת את, עדין לא מאוחר."

שאלה אותה: "ומה ניתן לעשות?"

אמרה לה: "אם ירכיבו כל אחת מהן את ראש בעלה על כתפיו, יתחברו הראשים לגופות, והם ישובו לחיים, כפי שהיו בתחילה!"

הציפורים דיברו ביניהן בלשון בני אדם, ואחת מנשות האחים שמעה את שיחתן.

אמרה האחת לגיסתה: "האם את שומעת, אחותי, מה אמרה היונה? הקשיבי למה שהיא אומרת!"

פנתה אל היונה ואמרה לה: "הו, יונה, מה הדברים אשר אמרת לחברתך?"

השיבה לה: "אם תרכיבי את ראש בעלך על כתפיו, וכן תעשה גם גיסתך, מיד יחזרו לחיים ויקומו על רגליהם ויהיו כפי שהיו בראשונה."

קמו שתי הנשים, ומרוב שמחה ובהילות בלבלו בין הגופות. כל אחת מהן הרכיבה את ראש בעלה על גופו של גיסה. זו שהייתה נשואה לבכור שמה את ראשו על כתפי האח הצעיר, וזו שהייתה נשואה לצעיר שמה את ראשו על כתפי האח הבכור.

אללה, ישתבח ויתעלה, החזיר לחיים את שני האחים, וקמו על רגליהם בריאים ושלמים.

היונים שמעליהן התבוננו במחזה. 

אמרה האחת לחברתה: "אחותי, אשה זו מרוב שמחה, הרכיבה את ראש בעלה על גופת גיסה וכך עשתה גם גיסתה. במי צריכה כל אחת מהן לדבוק, ואחרי מי תלך? אחרי הגוף או אחרי הראש?"

אמרה לה: "תדבק בגוף!"

אמרה לה: "לא. תדבק בראש!"

אמרה לה: "לא, אחותי, תדבק בגוף!"

אמרה לה: "את טועה. היא תלך אחר הראש!"

החלו היונים מתווכחות. זו אומרת כך וזו אומרת כך.

אמרה היונה האחת לחברתה: "למה נריב? הבה נראה מה קורה למטה."

הביטו וראו שהנשים בחרו בגוף. כל אחת התייחסה לגוף של בעלה והתעלמה מן העובדה שראש אחיו נמצא עליו.

"את רואה," אמרה היונה השנייה לראשונה, "צדקתי. כל אחת מהן דבקה בגוף בעלה."

אמרה לה השנייה: "עוד מעט תראי שישנו את דעתן."

ואכן, אחרי זמן מה, פנתה אחת הגיסות אל גיסתה ואמרה לה: "טעינו. עלינו לדבוק כל אחת בראש בעלה ולא בגופו!"

עזבו הנשים כל אחת את גוף בעלה ודבקו בראשיהם. כל אחת התייחסה למי שנשא את ראש בעלה על כתפיו כאל בעלה.

 פנתה אליהן היונה ושאלה אותן: "מדוע נהגתן כך? מה גרם לכן לשנות את דעתכן?"

אמרו לה: "קרה מה שקרה. בעלינו רבו. וכי לא קורה שאחים רבים? וברצון אללה התחלפו הראשים. השבח לאל, בעלינו חזרו לחיים, ואנחנו חשבנו תחילה שהגוף הוא העיקר, אך באמת הגוף הולך אחר הראש, והעיקר הוא הראש, על כן שינינו דעתנו. השבח לאללה יתברך ויתעלה, שלא נותרנו אלמנות. החיים נשארו."

"שבע כלות לשבעה אחים: סיפורי עם בדווים מעובדים לילדים" רואה אור בהוצאת "פנדורה", ליקט וערך: יואל שלום פרץ, איורים: ויקה גורשטיין; 152 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו