את הזעזוע נשאיר למלחמה הבאה

אפקטיבי - זה הרושם החוזר ועולה במהלך קריאת "על גופתי המתה", ספרה השני והמצליח של מירב הלפרין. אפקטיבי - משמע ספר שמשרטט למן העמוד הראשון מטרות מובהקות ולאחר מכן מגשים אותן בשקדנות ובמיומנות. למן העמוד הראשון, הנפתח במשפט "ככה נראה הגיהינום: עמנואל, בעלי לשעבר, שרוע על הספה אצלי בסלון ובוהה בטלוויזיה בעיניים מכווצות מאימה", ברור למדי שהלפרין מכוונת לרומן מבדר, שנון, כזה שמבקש לעסוק בנושא שבמרכזו באופן יסודי ומקיף, אך בעומק הדברים מתעניין בעיקר בשאלות הנוגעות לזוגיות, למשפחה, לנשיות ולנגזרותיהן. את המטרות הללו היא מסמנת ואף מגשימה. 

"על גופתי המתה" עושה שימוש באותן הדמויות שלמדנו להכיר מספרה הראשון, "בעלי לא בבית", שהיה לאחד מרבי המכר המצליחים של 2015: את הגיבורה סובבים בני משפחתה: מצד אחד בעלה הבוגדני והחלשלוש, וריאציה מקומית של הטיפוס הוודי אלני, שבוגד באשתו על ימין ועל שמאל רק כי הנשים האחרות מפחידות אותו יותר, ובשאר הזמן הוא מתמודד ללא הצלחה עם התקפי חרדה ופחדי פוסט־שואה. מצד אחר אמה, שחקנית עבר מגה־דרמטית, נרקיסיסטית, חסרת טקט, ילדותית, שרגילה לחולל שערוריות על ימין ועל שמאל ולהמשיך ללא הינד עפעף לדרמה הבאה. נוסף על כך, ישנו אביב, האקס הבוגדני והשתקן, ששבר את ליבה של הגיבורה ומשום מה עדיין נמצא בסביבה. 

מטרתן של הדמויות הללו, יחד עם הדמויות שמצטרפות לעלילה הנוכחית, היא בעיקר להאיר צדדים שונים באישיותה של הגיבורה, עורכת דין נטולת שם, המתפקדת גם על תקן המספרת. עמנואל מצד אחד ואמה מצד אחר, ולצד זאת ילדיה, מבהירים לנו את חוסנה של הגיבורה ואת ההכרח להמשיך לתפקד על תקן המבוגר האחראי בגן הילדים הפרועים שהוא משפחתה. תפקידו של אביב, מנגד, הוא להאיר דווקא את צידה הרך ואת נקודת התורפה שלה: פעם אחר פעם היא האחרונה לגלות כיצד הגברים בחייה בוגדים בה בנבזות ילדותית. 

כל אלה, יחד עם דמויות חדשות שמסתנפות לעלילה הנוכחית - רופא שרמנטי (כביכול), מירי, בת הזוג הנוכחית והסתמית של עמנואל ועוד - מנסחות יחד טענה מוכרת למדי על מצבה של האישה המודרנית, שתמיד נאלצת להחזיק כמה כדורים באוויר: לנהל קריירה מצליחה, לתחזק ביד רמה את בית המשוגעים המשפחתי ולהמשיך לתפקד כמודל נשי נחשק למרות כל המכשולים. 

הלפרין בוחרת לרענן את אותה טענה מוכרת על ידי הצגה של מודל משפחתי אלטרנטיבי - עמנואל בעלה לשעבר הוא בסופו של דבר חלק אינהרנטי מהיומיום המשפחתי; את בת זוגו הנוכחית עוטפת הגיבורה בחיבוק דב; היא אפילו מפנטזת על זיווג בינו לבין אם יחידנית לעתיד ועל התינוק שייוולד להם, תינוק שיהיה גם שלה. גם שאר הדמויות הנשיות - החברה הגרושה, בת הזוג השמנמנה והנחמדה של בנה, זמרת מזרחית פופולרית, דורסנית מהמשרד וכן הלאה, הן מעין שרטוטים של סוגים שונים של נשיות, המשקפות אף הן את הבחירות שעשתה או שלא עשתה. 

כל אלו הם אמנם העיקר, אך הם עוטפים את העלילה המרכזית, שהיא מסעם של הגיבורה ובעלה לשעבר כדי לחלץ את בנם, חייל בחיל השריון, מאימי המלחמה המתחוללת בדרום. איזו מלחמה? מי יודע? ומה זה משנה, שהרי כל קיומנו כאן הוא למעשה הפוגה בין מלחמה אחת או אחרת, אומרת הלפרין, ולא משנה איזה שם נדביק לה. 

את המסע לחילוץ הבן שואפת הלפרין לתאר בקווים קומיים וקרנבליים מארסנל מוכר: אמה ובשני צדדיה קשיש סנילי ורעהו החירש, על תקן שלישיית כוכבי עבר שמופיעה מול תושבי שדרות בהצלחה רבה, מוסיפים מימד ססגוני והופכים את הנסיעה דרומה לפרועה. התחלפויות והתחפשויות - הגיבורה מגלה שהיא מחזיקה בטעות בסלולרי של האקס והוא בשלה, הקדמה להתחלפות נוספת, משמעותית יותר, שתתברר בהמשך. גם במזימה שמובילה אותם דרומה יש אלמנט קומי - לחלץ את בנם באמצעות שקר, שיכול בכל רגע להתגלות או פשוט להתחוור כאמת. אפילו סלפסטיק לא חסר, בדמות כדורגל שנשלח בבעיטה מקרית היישר לתוך מצחה.

כריכת הספר (הוצ' ידיעות ספרים)

כל אלה מבקשים לתאר את הווי המלחמה בצמוד לעזה: את הצבא כגוף מסורבל, שבו יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה; את פורנו־המלחמות דוגמת הפיקניק שעורכים תושבי ומבקרי שדרות מול הטילים ומטוסי חיל האוויר ומריעים להם כבמשחק כדורגל יצרי במיוחד; את שיגרת האזעקות, את בתי החולים, את הפחד לשלוח את הבנים לצבא. וכל אלה מסתכמים באמרות כגון: "אני רוצה מדליה לכל הנשים הישראליות", "אף פעם לא יהיו כאן חיים נורמליים", "איך אפשר לגדל כך ילדים". 

אל תטעו: במציאות שמצרה באופן עקבי ובוטה את חופש הביטוי, לבחירה של ספר קליל ומיינסטרימי כגון "על גופתי המתה" להתבונן בעין ביקורתית בתאוות המלחמה ובהקרבה של החיילים על מזבח המלחמה הבאה ולא יותר - יש חשיבות רבה; בכך הוא מבדל את עצמו במובהק מאינספור הרומנים המשפחתיים הבנאליים שגודשים בהמוניהם את המדפים. 

עם זאת, לכל אורכו של הספר יש תחושה של העדפה להישאר בתוך הגבולות המקובלים, השגורים ואפילו הנוחים. הביקורת כלפי הצבא והמדיניות הפרו־מלחמתית מופיעות לאורך כל הספר, אך כל ישראלי, ללא קשר לדעותיו, יכול להזדהות איתה. לכולנו נמאס ממלחמות. ההגיגים על נשיות וזוגיות אמנם כתובים בשנינות, אך אינם חדשים או מרעישים. גם הדמויות משורטטות בקווים גסים למדי, ללא ניואנסים דקים או קווים סותרים. 

לשם בדיוק, עושה רושם, כיוונה הלפרין: מוצר קצבי, קליל ומהוקצע, שנון בסגנונו, מצחיק לפרקים, המוגש בלוויית ארומה ביקורתית, אך מהסוג שאינו שורט ולא מסתכן. לא תמצאו כאן, סתם לדוגמה, אמירה על מי שבצידה השני של עזה, כמובן. יש כאן רצון להביע אי־נחת, לפרוק את התסכול. אבל לא לזעזע את אמות הספים. 

על גופתי המתה / מירב הלפרין

ידיעות ספרים, 216 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו