מזרח לא רחוק

אם יש תחום בעיתונות שבו הניאו־ז'ורנליזם עוד חי - זו עיתונות הפלילים. זה ניכר בדרך כלל בכתיבה ראוותנית בגוש ראשון ובהאדרה רומנטית של דמויות - לא תמיד מתוחכמות במיוחד - שאם העולם היה מושלם פשוט לא היינו שומעים מהן. לעיתים קרובות, הכתיבה הזו עטופה במכבסת מילים בומבסטית שבכל שאר תחומי הסיקור יצאה מהאופנה בערך ב־1989.

וכך, במקום פושעים מסוכנים אנחנו מקבלים בעיתונות הפלילים הססגונית כינויי כמעט־חיבה כמו "המוח" או "שלמה הגדול". בעיתונות הספורט כבר דורות שאיש אינו משתמש בכינויים כאלה. סחטנות פשוטה היא "מלחמת טריטוריה"; רצח הוא "חיסול חשבונות"; ישות דמיונית בשם "השטח" תמיד בוערת או תוססת, לא פעם "מתחת לפני השטח". וכמובן, "מלחמות ירושה" מוסיפות נופך רומנטי לסיפורים. 

כריכת הספר

ומה לגבי עיסוק בסיבות לפשיעה? בדרכים להפחתתה? בסטטיסטיקות עובדתיות שמלמדות על המחיר שמשלמת החברה על רשלנות הרשויות? לא ממש. פושעים כגיבורי תרבות הם עניין סקסי.

האם המצב הבעייתי הזה ניכר גם במעבר מעיתונות לספרות פלילים? שהרי "אווירה" ו"הנאה" - וגם התבססות רופפת יותר על עובדות - הן עניינים חמורים פחות כשמדובר בפרוזה. אם כך, הרומן "לילות טוקיו" של העיתונאי היהודי־אמריקני ג׳ייק אדלסטיין הוא 414 עמודים בכלל לא רעים של "שִיט" די משובח. סליחה על השפה - גם אני רוצה לכתוב פלילים. 

"לילות טוקיו" מציג את עלילותיו של אדלסטיין עצמו, שמגיע ליפן כדי ללמוד את השפה ולאחר לימודיו מתחיל לעבוד ככתב בעיתון נפוץ במדינה. הוא נאלץ "להתחיל מלמטה": מתברר שליפנים יש אובססיה עם היותו יהודי, ויש בהם כאלו שחושבים שהיהודים שולטים בעולם. הוא הולך מכות עם חבריו בעבודה, לעיתים בגלל שהם נגועים בשנאת זרים. באחד המקרים הוא נאלץ, כסיפור כיסוי, לעבוד כמארח. העבודה הזו חושפת אותו לראשונה למועדוני המין של טוקיו ולחיי האנדרגראונד הזימתיים שלה. 

אלא שהכתיבה של אדלסטיין מבלבלת למדי. קריאה בספר לא מבהירה אם אנחנו עדים למסמך חברתי חשוב או לטקסט שהוא לא רחוק מהספרים שפעם היו נמכרים בדוכנים בתחנה המרכזית, ליד חוברות סקס בשחור־לבן. 

בהקדמה ל"לילות טוקיו", מצוין שאדלסטיין נחשב לאחד המומחים המובילים בנושא הפשע המאורגן, והוביל מחקר על סחר בבני אדם ביפן. הוא גם מנהל מחלקת יחסי הציבור של ארגון הנאבק בסחר בבני אדם וניצול נשים וילדים במדינה. בתודות לספר, מודה המחבר לאביו, שלימד אותו להילחם. ייתכן שבכך טמונה חשיבותו העיקרית של "לילות טוקיו": באפשרות לחשוף עוולה חברתית חמורה. "מתחת למעטה הנוצץ של תעשיית המין ביפן היה עולם שלם של טינופת", כותב אדלסטיין.

ואכן, בחלקו השלישי של הספר נחשפים לפנינו סיפורי ניצול רבים. באחד מהם מסופר על נשים שהובאו ליפן ממזרח אירופה בהבטחה שיעבדו כמארחות. דרכונן הוחרם, והן הועסקו כשפחות מין בתנאים מחפירים. המקרה הזה מלמד שסיפורי הכסף הקל של סטודנטיות (חלקן בחורות ישראליות שטיילו במזרח) שעבדו כמארחות הם אולי נכונים במקרים רבים - אבל העובדה היא שהכל יכול להיגמר גם בחוסר מזל נוראי. כן, גם אם רשמתן בקפדנות את כל העצות לזהירות של הבחורה הישראלית שסיפרה על חוויותיה בפורום אינטרנטי. 

האם, כמסמך, "לילות טוקיו" אכן ממלא שליחות חברתית? ספק רב. בלי לזלזל בחשיבות חשיפת תופעת הניצול ביפן, מלבד מעורבותו המאפיוזית של ארגון יאקוזה ושמותיהם של רבעים שונים בטוקיו - הסיפורים שאדלסטיין מציג אינם שונים מאלו שמתרחשים במערב, ואף בישראל. הטעיה, סחיטה וכליאה של נשים מזרח־אירופאיות הן למרבה הצער עסק עולמי משגשג. ניסיון לייחס אותו לתרבות יפנית, ולבלבולי מוח על "קודים של התנהגות" או "ציפיות של גבר יפני" - הוא עניין בעייתי מאוד. אולי זו לא מטרתו של אדלסטיין, אבל מיקומם של הסיפורים הספציפיים שהוא מציג ביפן נוטעים בקוראים הבנה שמדובר במעשים שקורים ב"כוכב אחר", כשלמעשה הם מתרחשים גם לאורך קו 4 בתל אביב. 

וכאן טמונה הבעיה העיקרית שלי עם "לילות טוקיו": יש יותר מדי וויסקי טוב. לצד סיפורי הניצול המצמרר, שנפרשים על פני עמודים רבים בספר, אדלסטיין לא שוכח לצטט נשים שאומרות משפטים כמו: "אני זונה מבחירה"; "אני אוהבת סקס"; "אני יכולה להרוויח הרבה יותר מאשר מורה לאנגלית". איני בא לחלוק על העובדה שבחורות כאלו אכן קיימות בתעשיית המין. אבל מה בדיוק מקומן וחשיבותן בספר שמתיימר להילחם בסחר בנשים? 

לא ברור גם הצורך של אדלסטיין לספר לנו מה בחורה לובשת לפגישת עבודה שבה היא מסרה לו מידע, וגם לא למה נמסרים לנו נתוני גופה. ומדוע יש בספר עצות רבות כיצד לשעשע בחורות ולקנות את אמונן, וגם איך להתלבש ואיך לפלרטט ביפן? אדלסטיין אף רומז על שוק של תעשיית מין גברית, שבו הלקוחות הם נשים מתוחכמות ש"יכולות להרשות לעצמן" - האם המצב הזה תומך או מסייע לצדקת טענותיו?

ייתכן שקיים אותו קורא גברי, סביר ומהוגן, שכשהוא קורא על "אישה שופעת חזה ושיער אסוף ולבוש הדוק" (הכל ציטוטים מתוך הספר), מחשבותיו נותרות מקובעות על העוול המשתמע מדבריה. כשם שאולי חלק מהקוראים על סיפורי אל קאפונה דנו בבעיות מבניות במשטרת שיקגו, או בבעיות הטמעת האזרחות בהגירה האיטלקית של התקופה. אבל לרוב זה פשוט לא עובד - ואף פוגע באפשרות לחדד אמירה נוקבת. 

בלי לפקפק בעבודתו העיתונאית של אדלסטיין או באמינות כוונותיו, הוא הוציא תחת ידיו ספר פרטני מדי, שנע על הגבול של מדריך לתיירי מין. ¬ 

לילות טוקיו / ג'ייק אדלסטיין; מאנגלית: אילן פן; ידיעות ספרים/פן, 288 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו