32 שנים עברו מאז התחילה אילנה וייזר־סנש, סופרת, תסריטאית, מחזאית ומנחת סדנאות כתיבה, לכתוב את ספרה "על בהונות" ועד שהתפרסם לאחרונה. זהו זמן מכובד לכל הדעות. ואיך זה מרגיש עכשיו, כשהוא בחוץ?
"באופן מפתיע יש המון פעילות סביבו", מהרהרת סנש בראיון עימה, "הוא מעורר משהו - אולי כי הוא עוסק באספקט של החיים שאנחנו פוחדים לרוב להתעסק איתו. אולי כי יש בו איזה עיוות שאתה רוצה לומר שקורה רק במשפחות מסוימות, אבל יודע שזה יכול לקרות גם בסמוך לך. אולי כי הוא כתוב באורח מתגלגל, שגורם לך לרצות לדעת מה יקרה. אז כרגע לא מתאפשר לי להניח לו לגדול לגמרי לבד; אני מרגישה שאני עוד צריכה לערסל אותו ולהגיד, תראו איזה ילד יפה נולד לי. אני מניחה שבהמשך אוכל להניח לו לגדול לבד. יש לי כבר 180 עמודים מהרומן הבא ואני מחכה מאוד לחזור לשם".
וייזר־סנש מודעת לחלוטין, כמשתמע, לגישה המגוננת שהיא נוקטת בדברה על הספר, שמכיל תכנים לא פשוטים, כתוב בחלקו באופן בוטה מאוד ולא פעם מעורר אי־נוחות. "אנשים אומרים לי שהם בולעים את החלק הראשון, עוצרים כדי לנשום, ואז החלק השני קשה ומכאיב יותר. חיים באר אמר בערב ההשקה לספר, 'לא באנו לפה כדי ליהנות'. אני לא חושבת שהקריאה נעדרת הנאה, אבל יש בה משהו מאתגר. לא באתי ללטף את הבטן לאף אחד", היא אומרת נחרצות.
אותה נימה מעלה את ההשערה שלספר שורשים ביוגרפיים. "זה גרעין מציאות שממנו המריא רעיון, שהתפתח לפנטזיה ומשם למחשבה שהלכה וליוותה אותי ולא הניחה, עד שהתחלתי לנסות להעלות אותה על הדף", מאשרת וייזר־סנש, "זה היה בחורף 1984, כשחיינו בקנדה (סנש נשואה לפסיכולוג ד"ר דוד סנש, אחיינה של חנה סנש; נ"ה) והייתי בהריון עם בני הבכור, לא הרבה זמן אחרי שנגמרה אותה פרשה בחיי. אני סיימתי אותה, כפי שזה מופיע בספר, ומעבר לכך השאר הוא עניין של דמיון. מה שהנחה אותי היא השאלה מה היה קורה אילו; אילו הפרשייה הזו היתה נמשכת".
אותה פרשייה שווייזר־סנש מדברת עליה מופיעה ברומן כסיפורם של נעמי ואוריאל: היא חיילת מופנמת, הוא קצין שאוהב אותה אהבה הפכפכה ואובססיבית. שניהם נושאים על גבם היסטוריה משפחתית שהשואה מעיבה עליה. אוריאל ממשיך לעקוב אחרי נעמי בעיקשות גם אחרי שסיימה את הקשר ביניהם, וגם לאחר שכל אחד מהם בונה חיים וקן משפחתי משלו. למרות ההטרדה, אי הנוחות והפחד בחיים המלווים בצל בלתי צפוי, נעמי לא חותכת לחלוטין את הקשר ההרסני. מי שעלולים לשלם את המחיר הם ילדיהם.
הרעיון להמשיך את הפנטזיה מכניס אותך ככותבת לשדה מוקשים, מן הטעם שאהבה אובססיבית מעין זו לרוב מתרחשת בגיל צעיר, ואת ממשיכה אותה לתוך החיים הבוגרים ויוצרת התנגשות מכוונת בינה ובין הדחף ההישרדותי להגן על הילדים.
"נכון. אבל את יודעת, אחת מן הקוראות אמרה לי, 'שינית את חיי. כי גרמת לי להבין שקיבלתי את ההחלטה הנכונה'. היא היתה מבוגרת ממה שהייתי אז וגם נתונה בקשר כזה. אישה מאוד אינטליגנטית ומודעת, ובכל זאת אנחנו נמשכים למקומות מפתים, מסוכנים. גם הנפש הבוגרת נמשכת אליהם".
.jpg)
כריכת הספר (הקיבוץ המאוחד)
גיבור "על בהונות", אוריאל, אומר לנעמי שהיא אחותו הסימביוטית. גם בהמשך הספר צצים עוד מעין אחים סימביוטיים. סנש מעידה כי הנושא קרוב אליה במיוחד. "אני בת יחידה וכל חיי, גם הבוגרים, כמהתי לאח או אחות, ותמיד הפכתי חברים לאחים ואחיות, עם קשרים עוצמתיים וסימביוטיים", היא מספרת, "אמנם בעבר יותר נטיתי לקשרים כאלו, שלא תמיד היו מיטיבים, אבל זו היתה הנהייה. גם לגבי גרעין המציאות - אותו קשר שהיה לי בצעירותי - התאומות שנוצרה היתה ממקום ששנינו באנו מבתים שמאוד הזכירו זה את זה; בקולות, בשפה, במוסיקה, באוכל, בהומור, וזה הרגיש כאילו נכנסת בחזרה לתוך עצמך ומצאת כביכול תאום נפש. זה מאוד מפתה, בעיקר כשצעירים ומבוהלים".
השואה מופיעה גם בספרים אחרים שכתבת.
"כדור שני זה נושא שאני עוסקת בו בעוצמה רבה. גדלתי לתוך זה. אצלנו במשפחה אמא שלי היתה מתחילה לדבר על אשכולית ומסיימת באושוויץ", היא צוחקת, "היא היתה מספרת סיפורים קלאסית, גוזמאית ובדאית וידעה לספר את אותו סיפור כך שיישמע אחרת בכל פעם. אבי לעומת זאת לא דיבר על השואה מעולם. נראה לי שאת היכולת לספר סיפור קיבלתי ממנה, ואת הסיפורים שהוא לא סיפר הייתי צריכה להמציא. הרגשתי שהפעם השורשים חשובים לסיפור".
אם מזכירים זוגות, דומה שזוגיות, על פי ספרך, לא נועדה להצליח. למה?
"אנשים שואלים אותי - למה לאף אחד לא קל ברומן? ועל כך אני משיבה שאלה החיים. אני לא חושבת שהנישואים כפי שתיארתי אותם הם מתכון לכישלון, כמו שזה תיאור די ריאליסטי של יחסים שהם טוב וגם רע. הרי אף אחד לא יודע מה קורה בין ארבעה קירות". השאלות החשובות העולות מן הספר, לטעמה, הן "גבולות האחריות. במקום שנוצר עיוות, השאלה היא כמה אני אחראית וכמה בן זוגי אחראי; כמה אני אחראית לילדים שלי והם לי - שאלה שלא שואלים; כמה אישה אחראית לעצמה על מנת למנוע דברים שלא אמורים לקרות לה".
זו שאלה שנחשבת ללא פוליטיקלי קורקט בימינו.
"נכון. ובכל זאת אני לא אמונה לתת תשובות אלא לשאול שאלות ולעורר מחשבה".
זהו ספרה השלישי של וייזר־סנש. מלבד פרוזה היא כתבה את התסריט "אמא של ולנטינה" (בשיתוף הבמאי אריק לובצקי) על פי סיפור מאת סביון ליברכט, את המחזה "השתיקה" (בשיתוף המחזאי ניב כהן) ואת המחזה לילדים "פחד". היא מפרסמת דרך קבע סיפורים קצרים ומאמרים במוספי ספרות ואסופות ספרותיות. לצד העבודה על הרומן החדש היא מספרת שהשלימה כתיבה של תסריט נוסף וכותבת עוד מחזה, ובמקביל לכתיבה הענפה הזו היא מנחה סדנאות כתיבה.
את כותבת פרוזה, תסריטים ומחזות, לבד ובשותפות, נוח לך לעבור בין ז'אנרים?
"אני תמיד עובדת על כמה פרויקטים במקביל, נוסף על סדנאות הכתיבה. לפני הרבה שנים החלטתי שאני מוכנה לעשות כמעט כל דבר שקשור בכתיבה. זו קלישאה, אבל אם אני לא כותבת, אחרי כמה שבועות אני מרגישה חולה. יש בכתיבה הרבה חיבוטי נפש, אבל היא בהחלט מחזיקה אותי מעל לפני המים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו