אבות ובנים

הרומן החדש של יוסי אבני־לוי מפקיע את רגשות האשם האמהיים ונוטע אותם בקרב גברים * התוצאה כנה ונדירה בכל הנוגע לכתיבה על יחסים בין־דוריים

צילום: זיו קורן // הצורך להמציא הורות חדשה. אב ובנו בחוץ הים

 

ספרו השישי של הסופר ואיש משרד החוץ יוסי אבני־לוי עוסק בראש ובראשונה ביחסי הורים וילדים, ובעיקר - באבות ובבנים. בין אב לבנו, ובין בן לאביו. אבני־לוי אינו מסתפק בקלישאות לעוסות ובקיטורים הרגילים על הקושי שבהורות ובאהבה האינסופית, המוכרת והממכרת. "רוכלי האהבות" צולל לתוך עומק היחסים הללו באופן חשוף, כן ורפלקסיבי באופן שמזמן לא נתקלתי בו בספרות, בוודאי לא מצד אבות. מרענן לגלות זאת, על אחת כמה וכמה על רקע העיסוק הנרחב והטרנדי של נשים באימהותן. מצאתי את עצמי נשבית בקסמו של הספר, בכנותו ובעומקו, וגם בניחוחות השוק שעולים ממנו, שהם תפאורה מלבבת וקסומה.

"רוכלי האהבות" עוסק גם בהומוסקסואליות של המספר - כבן זוג, ובעיקר כאב וכבן. אך ההתחבטויות שלו בנושא מאפיינות גם התלבטויות והרהורים של אבות ובנים הטרוסקסואליים על נושאים אחרים. אין בן שאינו מסתיר משהו מאביו, שאינו מתעמת איתו על מאפיין באישיותו, שאינו מקובל עליו - תהיה זו שנאתו לכדורגל, חיבתו לאמנות או במקרה הזה - נטייתו המינית. אין ילד, בעיקר במשפחות פטריארכליות, שאינו חושש מאביו, ממבטו החודר, שטומן בתוכו תביעה לציות לנורמות קפדניות מסוג כלשהו. 

כריכת הספר

אין גם אב שאינו חש רגשות אשמה על דבר כלשהו - על גילו המבוגר, על מחסור בזמן הורי, ולעיתים על האישה שבחר לו פעם כבת זוג וכאם ילדיו. המספר ב"רוכלי האהבות" אינו שונה בכך מאבות אחרים. הוא חש אשמה על גילו המבוגר, על כך שילדו יחיה חלק נכבד מחייו בלעדיו, על המשא הכבד שהוא נושא על כתפיו שעלול לעבור לילד, והוא חש אשמה, בנוסף, על כך שלבנו לעולם לא תהיה אמא. 

רגשות אשמה הם מנת חלקן של נשים ואימהות, והן דנות בכך בינן לבין עצמן וברוב מופעי ההורות שלהן. נדיר למדי לשמוע עליהם אצל גברים. מעטים הגברים שמתחבטים בתפקודם כאבות באופן כה עמוק ומתעמק. ייתכן שזה קשור לכך שהאבהות של המספר ברומן לא הגיעה מייד, ולא באופן טבעי. גברים הומוסקסואלים משקיעים לעיתים קרובות משאבים נפשיים ופיזיים רבים כדי להפוך להורה. במקרה של המספר, היותו בזוגיות עם גבר ללא אם ברקע, גם מטילה עליו משנה אחריות. 

ויש גם את הצורך הדחוף של בן דמותו של אבני־לוי, אב טרי אך גבר לא צעיר, להעביר את המורשת המשפחתית שלו לילדו. לצייד אותו בסיפורים מהעבר שלו וממוצאו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. אביו שוקע בדמנציה ואמו במחלותיה, ונדמה שכבר אין מי שיספר ויתעד. אפשר רק להסתמך על שברי זיכרון, על חברים של ההורים שגם הם שוקעים בשכחה, על תמונות ועל שירים שצרובים במוח, על השלמה מהדמיון ועל תחקיר שעורך המספר בבית האבות שבו שוכן אביו. 

אסף, גיבור "רוכלי האהבות", אינו יודע אם בנו ירצה לשמוע משהו כשיגדל, וגם לא אם יהיה שם כדי לספר לו, אבל הספר למעשה מכוון אליו. אסף רוצה שבנו יידע על שורשיו האפגניים והפרסיים, על סבו ועל סבתו, על הסיפורים שליוו את ילדותו וגם על אלה ששמע מהוריו. הוא רוצה שהמורשת שכמעט נקטעה בשל הקשיים להביא ילד לעולם, לא תגווע. הצימוד המתבקש בין עדתיות, ששמו וצילום העטיפה שלו מעידים עליה - עושה לספר עוול. המספר־האב חוקר את עברו המשפחתי וכותב עליו בעיקר כדי להעניק לילדו זהות ועבר, ובאקט זה גם מתחבר בעצמו אליהם כדי לכונן את אבהותו. 

מהבחינה הזו, "רוכלי האהבות" כתוב ונחווה כטקס מעבר של המספר לאבהות, וכיומן שמתעד קדימה ואחורה את שנות ילדותו ואת אלה שקדמו לה. אבל הוא גם מדבר על ההווה - על הדרך שבה הגיע הבן לעולם, לו ולבן זוגו, באמצעות פונדקאית הודית, ועל ההתלבטויות והחששות שלו כאב טרי. "מעולם לא לימדו אותי להיות אבא", הוא אולי המשפט החזק והממצה ביותר ברומן. המספר שואף להעביר לבנו את מורשת סבו, אך מצד אחר אינו רוצה להידמות לו ולחזור על משגי העבר. ודווקא משום שיש והיו לו עניינים לא פתורים עם אביו, החקלאי החסון והשתקן, הוא רוצה להיות אב אחר לבנו. 

אבני־לוי מעצב את דמות המספר כמי ששואף לתקן את ההיסטוריה האישית שלו, ומבחינה זו הרומן מציג את היחס המורכב בין העברה בין־דורית, הרצון והדחף הלא תמיד מודעים לשחזר ולשעתק את ההורות של הורינו וגם להכיר אותם ולהודות להם, לבין הביקורתיות שחשים ילדים כלפי הוריהם והצורך להמציא לעצמם הורות חדשה, אחרת, שונה ואף הפוכה מזו שלהם.

האם נצליח, כהורים, להיות טובים יותר מהורינו? האם יצליח אדם שגדל עם אב מרוחק, שאמר לו בילדותו, "איפה היית ביום שחילקו את השכל?" ושרצה יותר מכל לראות את בנו עומד מתחת לחופה עם אישה, להיות אב מקבל, רגיש ומכיל יותר, כמו אמו? הרגע הזה, שבו אדם הופך להורה ובמקביל נפרד מההורה שלו - הוא נקודת זמן מכוננת. בנקודה הזו המספר בכל זאת מנסה להתפייס עם ההורה שלו, במטרה להתחבר אל הדמות היחידה שהוא יכול לשאוב ממנה השראה. "ועכשיו? עכשיו אני כל כך מתגעגע אליך, אבא. מתגעגע למה שהיית פעם, מתגעגע למה שהיה יכול להיות בינינו", הוא אומר. מה שהיה יכול להיות - לא היה וכבר לא יהיה. אבל יש בכל זאת תקווה. גם לילד שהפך להורה יש הזדמנות שנייה. 

רוכלי האהבות / יוסי אבני־לוי; זמורה ביתן, 382 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר