כאבי גדילה

אין בידיי נתונים מספריים על מידת ההצלחה של "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?" אבל במקרה הזה סקרנותי התעוררה באמת ובתמים כשנוכחתי לדעת עד כמה הוא מדובר סביבי ועד כמה מדברים, וליתר דיוק מדברות, עליו בתוספת ניצוץ מיוחד. 

כמה מספריה של ג'נט וינטרסון פורסמו בעברית, ובכללם "תפוזים הם לא הפרי היחיד", שעובד לסידרת טלוויזיה של ה־BBC וסיפק גירסה "נאמנה ובדויה, נכונה ומסולפת", כדבריה, לסיפור חייה יוצא הדופן של וינטרסון, שאומצה ע"י זוג אדוק וקשה יום בשנות ה־60 בצפון אנגליה, ברחה מביתה בגיל 16 לאחר שבחרה לא להסתיר את נטייתה המינית וכנגד כל הסיכויים התקבלה ללימודים באוקספורד והפכה לסופרת מצליחה. 

לאחר מות אמה החורגת והתפתחויות דרמטיות נוספות בחייה של הבת, וינטרסון מרגישה צורך עז לפרסם את מה שהיא מכנה "התאום האפל" של הסיפור; כל מה שהיה כואב מדי לכתוב עליו ונותר מחוץ לשולי הטקסט. אותו תאום אפל הוא הספר הנוכחי, שפורסם בבריטניה כ־26 שנה אחרי "תפוזים". הוא אינו רומן, אם כן, כי אם ממואר - מה שמכנים לא פעם בזלזול "ספר זיכרונות" ולמעשה אינו אלא סיפור חיים שמעדיף במובהק ובלי להתנצל את האינטימי, הכואב, המלוכלך אפילו על פני הסיפור הגדול, ה"חשוב" כביכול. זו גם הסיבה שנוטים להתייחס לממואר כז'אנר "נשי". 

נוסף על היותו קולח וסוחף, ספרה של וינטרסון הוא דוגמה מאלפת לכל מה שטוב וגם מה שרע בממואר. אין צורך לציין שממואר במיטבו מגיע לפסגות פואטיות כמו כל רומן גדול, אך בדרכו שלו; מתוך המחויבות שלו לסיפור החיים הפרטי, האינטימי, מתוך המסירות שלו לכנות, לספציפיות, צף ועולה קול חד־פעמי וייחודי, כמו חיה נדירה ואקזוטית. זאת ועוד: מתוך סך החלקים שמרכיבים את הסיפור האישי מתרכב סיפור גדול יותר, של חברה, תקופה או בפשטות אנושיות.

כמובן, הכמיהה להמריא מתוך סיפור חייך הכואב לפסגות עלולה להתברר כבוץ טובעני. בבמה שמעניק היחיד לסיפור הפרטי טמון הסיכון לגלוש לחפירה נרקיסיסטית, ובעיקר חסרת מודעות. לווינטרסון, כותבת כריזמטית ורבגונית, יש את היכולת לרתק את הקורא למן העמוד הראשון. היא מעידה שסיפורה נפתח ונחתם בפצע. השאלה הגדולה היא כיצד לדובב את הפצע?

המשימה הגדולה של וינטרסון היא ציור דמותה מרובת הסתירות של אמה החורגת - אישה גדולה מהחיים שלא יכלה להתמודד עם ילדה. האם דיכאונית, אלימה, אדוקה באמונתה עד פנאטיות, ועם כל זאת בעלת כוח משיכה אפל. וינטרסון עושה את הבלתי אפשרי ומעוררת קשת רחבה של רגשות כלפי הגברת ו', חלקם לא צפויים ואף רכים. 

לפעמים אפילו צץ הומור בין השורות. וינטרסון הופכת סיפור מיתולוגי - האם החורגת המרשעת מהאגדות - לסיפור פרטיקולרי מאין כמוהו. כך, כשמגיעה לפתחנו סצנה אלימה ומקוממת, היא מפתיעה כמו מקרר שנופל מהשמיים, אפילו כשמדובר לא בפעם הראשונה ולא באחרונה. 

כריכת הספר (הוצ' חרגול)

הפרטיקולריות היא הנשק של וינטרסון, אפילו שסיפורה, מעין סינדרלה שעלתה מאשפתות לגדולה, סופר אינספור פעמים. אחד הדברים המושכים ביותר הוא האופן שבו היא מציירת את אקרינגטון, אותה עיירה ענייה סמוך למנצ'סטר. קרוב לוודאי שכיום אקרינגטון היא מקום ככל המקומות; יש בה קניון ואינטרנט ומקדונלד'ס. אך אקרינגטון של וינטרסון היא עיירה ששייכת למאה ה־20 ובאותה מידה מתקיימת בימי הביניים. יש בה מימד יומיומי ואפור ולצד זאת מימד מכושף. הכנסייה הפנטקוסטלית, שאליה משתייכים וינטרסון ובני משפחתה, היא מן הזרמים המרתקים בנצרות, ומתקיימים בה אלמנטים אלימים וחשוכים לצד מחוות מפתיעות של קבלה וסובלנות. כל זאת ועוד, כגון נוכחותם הכמעט גשמית של כתבי הקודש בחיים וגילוי הלב המצמית של וינטרסון, יוצרים עולם הרמטי אך מוכר, ויחד איתה אנחנו נחבטים בעיקולים החדים בין תקווה וייאוש, התרוממות ומפלה. 

גם למי שלא קרא את הסיפור ברור שכל הצלחה שתקצור וינטרסון, ולא משנה באיזה תחום, לא תרפא את הפצע שנצרב בה מילדות. אך וינטרסון ממשיכה לחטט בפצע למרות נוכחותו המוחשית. "היא היתה החור השחור של עצמה ובלעה את כל האור", כך במקום אחד. "אמא שלך מסרה אותך. את לא שווה כלום", היא אומרת לעצמה במקום אחר. החזרה הכפייתית למה שכבר צרוב ומוטבע בתוך הקורא רק מפחיתה מן הרושם שכבר נוצר.

אולי הכנות הבלתי מתפשרת של וינטרסון לא מאפשרת לצפות לדבר מה אחר. ואחרי הכל, העיוותים שממשיכים ללוות אותה גם בבגרותה הם חלק אינטגרלי מסיפור חייה. אבל אני מניחה שאיני בודדה בדעה שחלקו השני של הספר מוצלח פחות מהראשון, ולו כי עולה ממנו הרושם כי לכאורה נוהגת וינטרסון בפתיחות גמורה, אך למעשה היא מסתגרת בתוך עצמה ובעיסוק הכפייתי והנרקיסיסטי בפצעיה ובכך לא פעם מפנה את גבה לקורא. 

אם בפתח הספר אפשר להבליג על מנהגה לזרוע שלוש נקודות (...) פה ושם על מנת להמחיש הלך רוח מסוים - מנהג כמעט מגונה - בהמשך הופך הנוהג לבלתי נסבל. אם בפתח הספר מוזכרים פה ושם ספרים שכתבה, בחלק השני היא נתלית בהם ואף מצטטת מתוכם לא פעם ובהרחבה. כל אלה יוצרים תחושה משונה של אי נוחות ורתיעה, כשבמקביל ממשיכה העלילה לרתק - שילוב מוזר בעליל. 

למרות חיבתי לז'אנר הממואר היו רגעים שייחלתי לכך שווינטרסון היתה מעבדת את זיכרונותיה לפורמט של רומן, ומצליחה ליצור את הריחוק האסתטי שנסדק לא פעם. עם זאת, גם ההיסדקויות האלו לא מוחות את הרושם הייחודי שמותיר ספרה, שגם ברגעים שבהם הוא נכשל הוא עושה זאת בלי פשרות. 

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? / ג'נט וינטרסון;

מאנגלית: מיכל אלפון; חרגול, 136 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו