טוב עשתה הוצאת "אפיק" שפירסמה את ספרה של נורית זרחי בצירוף סימנייה. אמנם מדובר בספר קצרצר, כמעט ספרון כיס, אך מהר מאוד מתברר שהמראה הצנום הוא מראית עין בלבד; חיים שלמים נפרסים ונדחסים לתוכו, והם דורשים השתהות והרהור.
"חידת הכפולים" מכיל כחמש מסות שבאמצען או בסופן שירים. המסות - למעט האחרונה שבהן, מסה מפתיעה שמוקדשת לכלבים - עיקרן דיאלוג, שניכר שהתחיל זמן רב לפני הכתיבה, בין הכותבת לבין נשים. נשים, אומרת זרחי במישרין ובעקיפין, שמצויות בחיפוש אינטנסיבי, תמידי; "ייתכן שלאחידות הדמויות שבהן הייתי מוקפת בילדותי יש חלק בכך", היא כותבת ומרמזת לחינוך הקולקטיבי שקיבלה כילדה בקיבוץ. "קשה היה להמציא או לזהות חיים לא־מוכתבים, צבעוניים, מרדניים. בריק הזה היה עלי לגדל פנים".
"חידת הכפולים", השואב את שמו מהמסה הרביעית, שמתחילה בתהייה על הנערים המחופשים לנערות שמחופשות לנערים אצל שייקספיר, מקבל אם כן משמעות נוספת: זרחי מתחקה אחרי הייחוד, המנוע, הפנים החד־פעמי בקרב כל אחת מן הנשים המסקרנות הללו - הסופרת קתרין מנספילד, הפילוסופית סימון וייל והציירת לאונורה קרינגטון, אך בה בעת היא שוזרת בהן, בתולדות חייהן, בציטוטים נבחרים פרי עטן את תולדותיה שלה ואת השאלות שדוחקות בה - עד שלרגעים ספורים לא ברור מי היא מי - ואז שוב צוללת על מנת לחלץ את הפנים שלה־עצמה.
בדומה למונח "כפולים", גם "פנים" מתעתע כאן. זרחי, אחת היוצרות הפורות בישראל, מוכרת היטב לקורא הישראלי; וגם ב"חידת הכפולים" ניתן לאתר רסיסים מקורות חייה: מות אביה בגיל צעיר; ילדותה בקיבוץ; גירושיה. אך לא יותר מכך. אדרבה: היא מקפידה לשמור על פרטיותה. מה שהופך את "חידת הכפולים" למסע אינטימי ואישי לא נמצא כאן, כמו בנושאים שזרחי בוחרת להציב בקדמת הבמה ולדון בהם - זיקנה, חולי, נשיות, בדידות, אמנות.
מפתיע: הרי מדובר בסוגיות שנדונות שוב ושוב על גבי אינספור פלטפורמות ועל ידי אינספור יוצרים. ובכל זאת, המפגש בהם כאן נושא חותם בלתי צפוי, מערער אפילו. את המסה הראשונה פותחת זרחי באזכור ל"מיס בריל", סיפורה שובר הלב של מנספילד על אודות הגברת שנהגה לבלות את ימי ראשון אחר הצהריים בגן הציבורי, לבושה פרווה חגיגית, כשהיא מדמה את עצמה לקהל, לכל היותר דמות צדדית, משקיפה על מחזה שמתרחש לפניה. אך לפתע היא מוצאת את עצמה משתקפת בגרוטסקיות מעיניהם של זוג צעיר וגס רוח כ"פרצוף זקן ומגוחך... דג מטוגן". "הזיקנה מנופפת בדגל שחור", כותבת זרחי ושוזרת את עצמה לתוך חייה של מיס בריל ומשם בחייה של מנספילד, הבורחת מפני המוות מארץ חמה לאחרת, בניסיון להיאבק בשחפת שלא תוכל לה.
כפי שמיס בריל נאלצת לראות את עצמה מעיני הזוג, כפי שמנספילד חוזה בשחפת מאכלת את גופה, כך מביטה בעצמה הכותבת כשהיא מתארת את שובה הביתה מבית החולים, ידיה מנותחות: איך תגרור למעלה הקומה השלישית את עצמה, ושתי מזוודות? אך המימד האינטימי נשמר, ועוצמתו דווקא בשל הצמצום שלו. המהלך שמאפיין את הכתיבה של זרחי ב"חידת הכפולים" הוא קפיצה מתוך הסיפור האישי, המבהיל, לתוך תהיות קיומיות אך אישיות לא פחות. במקרה זה היא שואלת, איפה קיימת הספרות, הכתיבה, בתוך כל זה? - ומשם נשזרת שאלה בעוד שאלה: האם האמנות היא אקט של ויתור על המשאלה לבטא את האפלה שבתוכך בפני אדם אחר? מהי הפנטזיה של האהבה בעת זיקנה? האם הפגיעות האנושית מאפשרת נגישות לסוג אחר של ידע?
כריכת הספר (הוצ' אפיק)
משאלה לשאלה, במסלול הלא צפוי שנעשה עם זאת הגיוני וסדור ככל שנכנסים לתוכו, מתמזגת ונפרדת הכותבת מקתרין מנספילד, שבגיל 35 כבר היתה חולה ובודדה ונוטה למות. כמותה, אף היא לא הפסיקה להעלות שאלות ולתור באותה תשוקה אחר תשובות.
אותו מהלך, בגרסאות שונות לחלוטין, מתהווה בדיאלוג שנוצר בין זרחי לבין וייל וקרינגטון; דיאלוג אישי, נוקב לפרקים, במיוחד במקרה של וייל, שניכר כי זרחי חשה כלפיה הערצה וקרבה ובו בזמן היא מתבוננת בה במבט ביקורתי, לפעמים נדמה שביקורתי מדי, ואינה יכולה שלא להתווכח איתה בחדות. ניכר שהקשר בין זרחי לבין בנות השיח שלה ומושאי מחשבתה עשיר ומלא רבדים, שהיא נושאת אותו איתה זה זמן.
המהלך המפותל הזה, אפוא, מגיע לגבהים כאשר הסיפור האישי לוכד ומוביל לסידרת שאלות שגם אם על פניו עשויות להיראות בנאליות, הן נוסקות לכדי צלילות מכאיבה. כך, למשל, במסה "חידת הכפולים", אולי המורכבת מבין החמש, שבה דנה זרחי בנערים המחופשים לנערות אצל שייקספיר, וקושרת זאת לחוויית הריק של העצמי ולצורך שלו באהבה בסידרת שאלות שמתנקזת במפתיע לאמרה של איזק דינסן על אודות חיית הצבוע, שמכילה נקבה וזכר כאחד: "הייתכן שכל צד בה יספק את צידו האחר, או שמא יתגעגעו שני חלקיה החוצה, תמיד באותם געגועים נוראים וכפולים?"
קשה להרפות מהשאלה הזו ומהדימוי הקשה שבתוכה. ובדרך לשם, אי אפשר שלא להעריך את המקצב המדוד, המתגבר בעדינות, שאלה רודפת שאלה שמובילה אל הדימוי הזה לגמרי במפתיע.
לא כל הרגעים ב"חידת הכפולים" מגיעים למידה כזו של צלילות. יש רגעים שזרחי קושרת בין המסד התיאורטי המפותל שבנתה לבין המקום האישי באופן ישיר מדי. ובכלל, חוויית הקריאה בספר אינה פשוטה ולא מבקשת למצוא חן. אך מלבד היותו מרתק, יש בספר הוויה שמושכת את הלב, מעין תחושת שחרור; הוא רצוף חרדה מהזיקנה, אך בה בעת מביס אותה, על שום החיפוש, המקוריות והתעוזה שבו. כאילו זרחי, שמאחוריה מספר בלתי נתפס של ספרים שכתבה, אומרת: זה הספר שאני רוצה לכתוב. וזה לא הכל. ואולי זו הסיבה שהקריאה בו היא חוויה אינטימית כל כך.
חידת הכפולים / נורית זרחי
אפיק, 104 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו