גברים במלכודת

דניס ג'ונסון, שהלך לעולמו במאי האחרון, מעולם לא ראה צורך להיצמד לנוסחה אחת. "הבן של ישו", שפירסם ב־1992 והפך אותו לאחד הסופרים המוערכים באמריקה, הוא קובץ סיפורים קצרים. "עץ עשן", שפורסם בשנת 2007 וזכה בפרס הספר הלאומי, הוא רומן אפי הנע בין זמנים, מדינות ודמויות שונות, המתקשרות זו לזו באמצעות מלחמת וייטנאם. "לא לזוז", לעומת זאת, שקודם לפרסומו ב־2009 פורסם כסיפור בהמשכים ב"פלייבוי" ויצא לאור לאחרונה בעברית (בתרגום ברוריה בן ברוך; כל הספרים פורסמו בהוצאת בבל), הוא רומן קטן על אנשים קטנים, מחווה למסורת הנואר. 

ומה בכל זאת משותף לכל היצירות האלו? דניס ג'ונסון, כמובן. הנטייה שלו לעסוק בטיפוסי השוליים, הלוזרים המחוקים, האבודים, בסגנון הקשוח והצלול שמייחד את כתיבתו, ובעיקר העובדה שאין נוסחה; אין לדעת לאן הסיפור יוביל ואיפה תסיים הדמות, שסיכוייה לסיים בתחתית או להיגאל ממנה נראים שווים רוב הזמן. 

כריכת הספר (בבל)

כזה הוא ג'ימי לונץ, גיבור "לא לזוז": זמר בחבורה ששרה בסגנון ברבר־שופ, טיפוס לא מתוחכם, מהמר בעל אינסטינקטים קהים שחייב כסף שאין לו לכמה אנשים רעים; לוזר, בקיצור. כשהוא יוצא מתחרות זמר בבייקרספילד, קליפורניה, היישר למירוץ סוסים בתחושה שהמזל ניצב לצידו, הוא מוצא מולו את ארנסט גמבל, עבריין מלנכולי ומסוכן שעובד אצל חוארז, טיפוס מסוכן עוד יותר שלונץ חייב לו כסף. שני עמודים לאחר מכן הוא מצליח איכשהו לירות בגמבל, אבל לא מצליח להרוג אותו (זה לא יום המזל שלו, כאמור) ונמלט מהזירה המדממת. 

במנוסתו הוא נתקל באניטה דסילברה, שילוב בין עלמה במצוקה לפאם פטאל. בעלה של אניטה והבוס המושחת שלה הפלילו אותה בהונאה שהם ביצעו. אניטה, שיכורה רוב הזמן, ממררת בבכי בקולנוע או יורה בצנצנות מיונז, נחושה בדעתה לנקום בבעלה ולגנוב את המיליונים. אם יסייע לאניטה יש סיכוי שגם ג'ימי יוכל להיחלץ מרודפיו, שמודיעים לו שהוא כנראה חולם אם נראה לו שיש דבר כזה, רחמים. אבל התוכנית של ג'ימי ואניטה מכניסה אותם לכל צרה אפשרית.

לאחדות מיצירותיו של ג'ונסון יש מעמד של ספרי פולחן באמריקה. אולי זו הסיבה שכשיצא הספר בזמנו היו מבקרים שהגדירו אותו בסלחנות כ"שחרור קיטור"; קצת כיף אחרי הכובד של "עץ עשן". אין ספק, "לא לזוז" הוא ספר סופר־כיפי, אפל אך מבדר, אולי לפני הכל. ג'ונסון הנפיק יצירה שרירית מאוד, מוגבלת למספר מצומצם של אתרים ודמויות, שמשתדלות להסב כמה שיותר נזק זו לזו בטווח של ימים ספורים, מה שיוצר מסגרת קצבית וסוחפת. נוסף על כך, ג'ונסון הוא עילוי בכתיבת דיאלוגים, ויש כאן לא מעט הברקות שנונות, מלוטשות אך לא מאומצות, שמשתלבות לתוך המבנה הקצבי והקליל של הרומן. 

האלמנט הבעייתי לפרקים הוא התרגום - ברוריה בן ברוך עושה עבודה יפה, למעט כמה בחירות שאני חלוקה עליהן, אבל זו בעיה ידועה - קשה לקרוא תרגום מהאנגלית הפשוטה, המחוספסת והמוכרת כל כך שמאפיינת את ז'אנר הנואר בלי לתרגם אותה בחזרה למטבעות הלשון השגורים לעייפה שמהם היא עשויה, ובמיוחד כשמדובר ברומן אמריקני עד העצם: ממוטלים מטונפים, דרך פונדק אופנוענים ועד טיפוסים שמייבבים בקריוקי מעושן.

זהו כמובן חלק מעניין גדול יותר: "לא לזוז" מהדהד בגלוי את ריימונד צ'נדלר, דאשיל האמט וקורמק מקארת'י, באותה מידה שהוא שולח ידיים לסרטי הנואר של בילי וויילדר ובמובן מסוים גם האחים כהן (ובהתאם, הממד הוויזואלי בולט מאוד; זה ספר שאפשר ממש לראות ולשמוע). נשאלת השאלה, עם כל הפאן, מה הטעם בכתיבה של עוד נואר, כיום? במה מתייחד "לא לזוז" מקודמיו, יצירות שפיארו את המחצית הראשונה של המאה הקודמת, מלבד העובדה שלגיבור יש גם טלפון סלולרי? 

ראשית ראוי להדגיש כי מחווה פוסט־מודרנית לז'אנר הנואר, שבו בזמן מרגישה אותנטית ובלתי מאומצת, היא הישג שלא כדאי להקל בו ראש. גדולים שלחו יד במלאכה - שווה לציין את "הבלונדינית שחורת העיניים" המהנה אך בעייתי, מחווה של ג'ון באנוויל לריימונד צ'נדלר - אבל כשלו להגיע ליעד הנכסף. "לא לזוז" כולל בתוכו את כל אבני היסוד של הז'אנר, אך הוא אינו חיקוי, מהסיבה הפשוטה שנואר טוב נמדד לא רק בעלילה סוחפת אלא גם בסטייל ייחודי, כזה שמצטרף לקורפוס הנוארי המכובד ובו בזמן שומר על עוקץ משלו, ול"לא לזוז" יש תועפות של סטייל. המשפטים הקצוצים, החדים כתער של ג'ונסון, מגיעים לרגעים ספורים לכדי צלילות שהיא כמעט־שירה. 

"לא לזוז" מתייחד באלמנט נוסף: נואר הוא ז'אנר גברי ועל כן אין פלא שגם "לא לזוז" הוא men's world בסך הכל (כאן בעיניי היה ראוי לשבור את הקונבנציה ולתת לשתי הנשים המרתקות שבמרכזו תפקיד שהוא מעבר לתומכת לחימה) אך במידה רבה הוא כמעט קריקטורה על גבריות. כל אחת מהדמויות הגבריות, שאולי היו מתקבלות כמובנות מאליהן בשנים שהז'אנר שלט בכיפה, נדמית כעת מופרזת, מגוחכת בדרכה בשלב זה או אחר. המודלים הגבריים הכמעט אקסצנטריים האלה מפלסים את דרכם בעולם ציני מאוד, ואת זה מדגים טוב מכולם לונץ עצמו, שבניגוד לאחרים יש בו גם מעט תום ואמפתיה; מעין עקב אכילס, שהוא מצליח להתגבר עליו כשהוא ממש נדרש לכך, רק כדי להוכיח לנו שבסוף הוא לא טוב יותר מאף אחד אחר. נואר מטבעו עוסק בסוגיות מוסריות, אפיסטמולוגיות, ונואר טוב מדגים עד כמה העולם שמציב את הסוגיות הללו לפתח הגיבורים הוא שברירי ופריך.

"Nobody move/nobody get hurt" השיר של Yellowman, שעליו מבוסס שם הספר, הוא משאלה רחוקה עבור הדמויות, שכפויות בתנועה מתמדת שלא מרצונן. "לא לזוז" עומד בפני עצמו ובו בזמן משקיף אחורה, ומה שהוא רואה סביבו הוא רק גברים במלכודת, אך הפעם לא מקיפה אותם שום הילה קשוחה. 

לא לזוז / דניס ג'ונסון; מאנגלית: ברוריה בן ברוך; בבל, 192 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו