"פתח גדול מלמטה", ספר הפרוזה השני של אסתר פלד וספרה הרביעי בסך הכל, הוא אחד הספרים המתוחכמים שהזדמן לי לקרוא לאחרונה. מה שנראה ודאי ומוצק ברגע אחד, מתפורר ונושר מבין האצבעות במשנהו. מה שנחווה כסגור ומהוקצע, מתברר כפתוח ושברירי, ולעיתים גם להפך. אפילו השאלה לאיזה ז'אנר לשייך את הרומן נותרת פתוחה בלית ברירה.
העלילה - אם קיימת - נדמית מצומצמת ופשוטה: אישה המתאוששת מפרידה מבן זוגה מכירה אחר, אך הוא לא מצליח לרכוש את ליבה. היא נפרדת ממנו ומשקיפה על סביבתה, זו המשקיפה בתורה על בחירתה־שלה: בחירה של אישה לחיות לבדה.
ואולם, די מהר מתברר כי למעשה העלילה גדושה ומתפקעת, ולו משום שנושאים כגון פרידה, בדידות או סקס לעולם לא יכולים להצטמצם במקומם. וכך, 34 הסיפורים המרכיבים את העלילה, שכמעט כל אחד מהם עומד בפני עצמו וכולם מוגשים עשויים לעילא, מתאפיינים בחדות, בשנינות ובלא מעט הומור, עשירים בתובנות מתובנות שונות, אמנם מעניקים אשליה זמנית של טקסט מעוגל וסגור - אשליה שלפרקים נדמה שגם המספרת מחזיקה בה - אך כבר בסיפור הבא או בזה שאחריו ניתן לחוש בשארית המשתלשלת מקודמו.
"ההקשבה לדיאלוג פנימי של אנשים בשעת פרידה תמיד מעוררת בי אי נחת. זה תמיד מפורר, מפורק, תמיד עצוב. לא שכן הקשבה לאדם שזה עתה ויתר על מישהו", סחה הגיבורה בעוד בן הזוג שזה עתה זנחה בטענה ש"אתה אהבת אותי יותר ממה שאהבתי אותך, זה הכל", שופך את מררתו בפניה. "יש איזו התנפלות פנימית על מה שהיה, כאילו אסור בשום אופן להותיר אותו שלם, יש לעכל, לאכל, לפרק... אילו הקשבתי לו בקפידה הייתי חוטפת כווייה, לכן לא הקשבתי".
יש בפסקה הזו משום זיקוק של השכבות המתעתעות שבספר. לכאורה זו נכתבה על ידי דמות שלמה ובשלה, כזו ששייפה במשך השנים את הפינות החדות וקצצה את הקצוות הסוררים ונלחמה עם מספיק שריפות כדי שתוכל להתבונן בריחוק אירוני באש שמשתוללת לנגד עיניה.
לכך גם מצטרף סגנון הכתיבה של פלד, שלאורך הספר כולו מפגינה שליטה מעוררת התפעלות בשפה: במשלבים השונים, הגבוה והיומיומי, המקצועי והאישי, בהבלחות של הומור דק ושל מלנכוליות מאופקת, בשאלה איזה מידע להותיר בחוץ ואיזה מידע להשאיר בפנים ויותר מכל במקצב - זהו ספר בעל קצב נהדר, ללא יוצא מן הכלל, והוא זה שסוחף את הקורא - לרוב את הקוראת, יש לשער - גם כאשר לכאורה לא מדובר ביותר ממונולוג פנימי ובחוץ לא מתרחש דבר.
זו כתיבה שמתאפיינת בנחרצות, בוודאות, גם אם היא נחווית באופן מעודן; נחרצות שנרכשה בעמל רב וכלולה בה ההשלמה עם אובדן התום וסימני השאלה. "בסך הכל הדברים די דומים, די חוזרים על עצמם... מן ככה זה, אווירה של ככה זה, או יותר נכון של ככה זה וזה יפה, יפה להפליא, אם מתעלמים לרגע מכל הסבל האנושי, שהוא באמת תופעה מרשימה", מהרהרת הכותבת במה שהוא יותר מקריצה למשנה הבודהיסטית, שלה הקדישה פלד ספר עיוני בשם "פסיכולוגיה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת" (2005).
אך כמו בבודהיזם, גם הוודאויות האלה במהרה מתבררות כתעתוע. כמעט במובלע מבליחים אירועים מהעבר, מידע שנמסר בשורה או שתיים, בחטף. בעל מתעלל, רומן כואב עם גבר נשוי, ילדים - לא ברור כמה ולא ידוע עליהם דבר, אם שמצבה הבריאותי רעוע. צרות משפחתיות שבתקופות מסוימות מכבידות מנשוא.
מהר מתברר שאין מדובר בפצעים שהתרפאו לחלוטין; גם האישיות שנושאת אותם, גם אם בגלגולה הנוכחי היא אישה עצמאית, חזקה ובעיקר החלטית, נותרה ביותר ממובן אחד בלתי פתורה, כוויה ובלתי נגישה, ולא די אלא שאף השלימה עם כך. "אני הרי יודעת: עכשיו אני יושבת לי בתוך הדבר עצמו, מחר אותו דבר עצמו יהיה רחוק ממני שנות אור, אולי שנות חושך, אפלה רבה".
כריכת הספר
ההזדהות שמאפשרת פלד עם סיפורה האישי, האישי מאוד, מובילה למחשבה העגומה על כל אותן נשים בינינו, נשים רבות כל כך, הנושאות בקרבן פצעים שכמעט אינם בני ריפוי. ואכן לאט־לאט מתקבצות בתוך הספר אוסף של נשים דוויות; אולי כדאי לציין שאלו הנשואות גורלן לא שפר עליהן יותר משל הפרודות.
ההבנה הזו פותחת פתח לחוות מאותו רגע את כל השאריות והדליפות שחווה הדמות על התסכול והצחוק והאינטנסיביות והסבל שבכך, ואולי יש בהן כדי לאפשר פרשנות נוספת לכותרת שבחרה פלד לספרה. שלל סיטואציות מיניאטוריות: מבן הזוג לשעבר המנסה להשיב אותה אליו בטענה שלא הצליח להימשך לאישה יפה וחטובה ממנה, דרך שכן שמרשה לעצמו להתפרץ לביתה, בית של אישה הגרה בגפה, בטענה ששמע אותה בוכה, ועד הרהורים על טיפוח הגוף שהתעגל והתרבע וכלל לא מבטיחים תשואה על ההשקעה לאחר פרידה. מה שנראה כהרהורים שלמים ומפויסים, ודאיים ומודעים, נחווים בקריאה שנייה שבורים ושבריריים, ואולי דווקא משם נובע כוחם.
אך ודאות אחת כן מהדהדת מתחילת הספר ועד סופו, והיא תודעה של בדידות; ולאו דווקא בדידות במובנה הבנלי, כי אם מתוך נקודת מוצא שלמה, אפילו משועשעת. כאן מתווסף ממד נוסף, חתרני לכתיבתה של פלד, שמתבררת מתוכו כישות חריגה בספרות הישראלית, זו המקדשת בעיוורון וכמעט בחוסר מודעות את מוסד המשפחה.
התעוזה להעמיד במרכז העלילה אישה בוגרת, אולי בשנות החמישים המאוחרות, כזו שיש "יפות וחטובות ממנה" ובכל זאת נהנית מחיי מין מגוונים וסוערים למגינת ליבם של שכנים חטטנים - שאפילו לא מציינת כמה ילדים יש לה ולא מרגישה ולו בדל של צורך להצטדק על כך, ולהציג את עצמה ראשית כאמא ולכתוב רומן שכולו לא־מתנצל, לא על תוכנו ולא על סגנונו - היא לא רק משב רוח מרענן; היא רוח פרצים משחררת.
פתח גדול מלמטה / אסתר פלד
בבל, 224 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
