ייתכן שטרם נתקלתם בספרים של הוצאת קדימה – אחד המפעלים התרבותיים השאפתניים כיום בישראל: איסנה גולדין, דוקטורנטית מאוניברסיטת חיפה שהרגישה מחסור עז בתרגום ספרות מופת רוסית, הקימה הוצאה ששמה לה למטרה להעשיר את מדף הספרים הישראלי באיכות צרופה – משיעור הקומה של המחברים, דרך התרגום המוקפד ועד לעיצוב הכריכה או הסימנייה המצורפת לספר.
בראיון למדור זה, לאחר צאת הקלאסיקה "כנפיים" מאת מיכאל קוזמין, ציינה גולדין כי בהתאם לתנועתה שלה בשדה האקדמי בין ספרות רוסית לספרות מקור, כך גם בהוצאה שלה תנוע על קו התפר הזה; אמרה וקיימה: "רקוויאם לציפור" הוא סנונית ראשונה מתוך סדרת "כתבי יד" ואם לשפוט על פי נובלה זו, יש בהחלט עוד למה לצפות, שכן מדובר באחד הספרים היפים והמפעימים שהתפרסמו בעברית בשנים האחרונות; הישג פנטסטי למחברו, אלכס חנקין.
הסיפור מצומצם ונע קדימה ואחורה, אך בבסיסו ארבע דמויות מרכזיות: המספר נזכר בשנה 1987; הוא, סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, שנרשם לקורס בשם "הציפור העברית", אותו מעביר מרצה לא מוכר, מרצה "מן החוץ". בין הסטודנטים המעטים בקורס, הנראים משועממים ומפוהקים עד מוות מתחילתו ועד סופו נוכח גם שלמה, גמלאי עיוור וכבד שמיעה, אך מתואר ככזה ש"היטיב לראות בעיניו הסומות".
גם שלמה וגם המספר נוכחים למן השיעור הראשון בייחודו של אותו מרצה, שמעולם לא טרח להציג את עצמו ולפיכך זכה בעצמו לכינוי "הציפור"; בכך שאותו שעור הוא למעשה רגע מכונן בחייהם, שבו הגבולות נפרצו והשירה נכרכה לבלי התר בחיים על כל נבכיהם. נפשו של המספר נקשרת בנפשו של "הציפור", בו הוא פוגש לאחר שנים בניו המפשייר, בודד, תשוש, כבול לכתיבת ספרו על הציפור העברית, שהפך לפרויקט מפלצתי ובלתי אפשרי. ובכל זאת, דמותו מגלמת בעיני המספר את הניסיון האנושי לעוף, שגם אם נדון לכישלון יש בו תעופה ותעוזה.
כריכת הספר (הוצאת קדימה)
הריאיון עם חנקין, שבוצע בהתכתבות, לא היה נטול קשיים, מהסיבה הפשוטה שאלכס חנקין הוא שם עט ואת זהותו בחר לשמור בסוד; בחירה שמתבצעת מדי כמה שנים ומעוררת תמיד את חמתם של מבקרים, המוחים על פריעת כללי המשחק הספרותי.
"יש קצת משונה בהתכתבות הזאת", מתנצל חנקין במייל ייעודי שפתח לצורך הראיון, "כשהחלטתי לפרסם בעילום שם, החלטה שצמחה בזמן שהספר היה בשלבי ההפקה, לא חשבתי, למשל, על סיטואציה כזאת. היו סיבות אישיות, אבל בעיקר רציתי ניתוק כלשהו שייתן לטקסט חיים משלו".
את הנובלה, הוא מספר, כתב לפני כארבע שנים ובמשך שנה, חלקה בארץ, חלקה בארה"ב. בתשובה לשאלתי האם ערך "עבודת מחקר" לקראת הספר – שהרי הנובלה משופעת בציטוטים של משוררים אודות הציפור העברית ובניתוח השירים הללו, המצטרפים לכדי אמירה רבת משמעות לא רק אודות הציפור בשירה העברית אלא על אודות השירה העברית בכללותה – עונה אומר חנקין כי "התהליך היה בעצם הפוך: מה שהיה ממילא במרכז עולמי, ואני מתכוון גם כחלק משגרת כיומיום במובן הפרקטי, והרבה לפני שעלה בדעתי לכתוב את הנובלה מצא את דרכו אל הכתב. אולי זאת מעין תשובה לשאלה מה דחף אותי לכתוב את הסיפור הזה.
"נדמה לי שרציתי להצביע על עולם רוחני ורגשי מסוים, שאפשר לקרוא לו לצורך העניין 'עולמה של שירה', על סוג של חיים מסוימים, אולי כפי שאמרת על אותו ניסיון אנושי לעוף. איך מתייחסים לניסיון הזה? איך לחשוב על חיי 'הציפור'? ומה תפקיד הזיכרון בהקשר זה? התכנים והשאלות הללו העסיקו אותי הרבה בכלל שחשבתי לנסות ולכתוב".
דמותו של הציפור, תערובת של "מפלה ונחישות" כפי שמתאר אותה המספר, חווה כישלון במונחים ארציים אך היא מהסוג שדוחפת את הקורא להמשיך לקרוא, ובה בעת לחפש בדקדקנות את כל אותם משוררים נשכחים שהיא מעלה מן האוב. "נדמה לי שהוא מי שמנסה לטלטל את הלב והזיכרון, ואני מקווה שכך חש לא רק תלמידו – כלומר שהטקסט עצמו יצליח לעשות משהו כזה, לפחות בידי קוראים מסוימים", אומר חנקין. "המשוררים הללו יקרים ללבי ורציתי להשיב אותם לחיים – וכמוהם יש אחרים.
"רציתי שהנובלה לא רק תדון באופן מופשט בשאלת הזיכרון והשירה אלא תממש את מלאכת ההיזכרות עצמה – שהיא דבר יצירתי, ולכן היא גם בידי הקורא, צריך שיהיה מי ששומע כמו שנאמר בטקסט. זאת אולי 'הפוזיציה בשעת הכתיבה': חריגה אל עולמו של הזולת אבל באופן אישי, כי אתה כותב על מה שיקר לך. בעיני, גם בעולם האקדמי, המפגש האישי עם הזולת הוא העיקר. אם אתה בר מזל ופוגש במורה כזה, אולי נפתח לך שער לפגישה עם שיר ועם משורר".
נדמה שאחד היסודות שהנובלה נשענת עליה הוא אותו יסוד חד פעמי במפגש האישי, שמתקשר גם לחד פעמיות שבמפגש עם שיר.
"אני מסכים. הפגישה החד פעמית, עם אדם ועם אדם-דרך-שיר, אכן באה לידי ביטוי גם בפגישות האחרות של הדובר. נדמה לי שהחד פעמיות הזאת, או אולי ההכרה בה, שהיא גם אקראית ונדירה ויקרה, יכולה להאיר את הממד האנושי של האדם באופן מעמיק; ואכן הדובר מנסה לתפוס – במלאכת ההיזכרות, הבנייה מחדש, שהיא תמיד יצירתית – את החד פעמי החולף הזה, האדם. זה מעסיק אותי גם בנובלה נוספת שממתינה לשעתה. ובוודאי שהחד פעמיות בנובלה מתגלה גם בהתייחס לשירה, דרך דמותו של הציפור הרואה עצמו כשליח. שיר הוא פגישה אפשרית עם אדם ושיר מגלה לקורא את עצמו כאדם, כל פעם בצורה אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
