בדקה אחת שפויה

קריאה בימינו כרוכה באילוצים, גם עבור מי שעבורם היא מקצוע. ובכל זאת, כשנפל לידי הגיליון האחרון של כתב העת "גרנטה" השתדלתי בכל מאודי לקרוא אותו כפי שהייתי קוראת ללא אילוצי זמן, כפי שהיה קורא אותו כל מי שרוכש אותו להנאתו: לאט, במרווח; לאפשר לכל סיפור לשקוע ולנשום עמוקות על החוף לפני צלילה נוספת. 

כל גישה אחרת תהיה בזבוז מצער, כשמדובר בקובץ משובח כל כך: כפי שכתוב על גב הספר, החל מ-1966, אחת לשנה מקדיש גרנטה גיליון מיוחד לכתיבה אמריקנית חדשה. הרשימה הנוכחית הורכבה מ-21 סיפורים קצרים בלבד, שסוננו, קרוב לוודאי, מתוך רבים אחרים. כל הסופרות סופרים שלקחו חלק בגיליון הם מהסוג שכבר פדו את האשראי – צעירים (ילידי 1976-1989), אך כישרונם כבר זכה להכרה ולפרסים. רומנים של אחדים מהם תורגמו גם לעברית, על חלקם בוודאות נשמע בעתיד. כך שכאמור, אין זו הפתעה גדולה שמדובר באסופה כה מוצלחת. מהסוג שמשיב את האמון בסיפור הקצר, כמאמר הקלישאה. 

עבור חובבי הסוגה המושבעים, קשה להבין מדוע בכלל צריך להשיב אמון מלכתחילה. הרי יש משהו כל כך נכון בסיפור קצר. כל כך עז ומרוכז. סיפור קצר, בין אם ימנה שני עמודים או ארבעים הוא כמו אגרוף לפרצוף, חד ומדויק. כל מילה בו חשובה. משפטים ספורים מקימים עולם ומלואו. סערה מתחוללת, ואז הכל נגמר. 

סופר שמבריק בסיפור קצר הוא זה שאעקוב אחריו ואקרא את הרומן שיפרסם, מתוך הנחה שאם צלח את המשוכה הזו, הקשה כל כך, בוודאי מעניין לקרוא את מה שיש לו לומר על פני ספר שלם. למרבה הצער, לא כך רואים את הדברים קובעי הדעה ובעלי המאה בתעשיית הספרות המקומית. 

אך במקום להשבית שמחות ניגש לקובץ עצמו: כמו בכל פרויקט מעין זה, השאיפה המוצהרת של עורכי כתב העת היוקרתי היא להציג תמונת מראה, כאן מדובר ב"מראה ספרותית נוקבת של אמריקה של היום". לא בטוח שמראה כזו אכן התגבשה; רק השנה בבחירות לנשיאות הצהירה אמריקה בלשון ברורה שלמעשה איננה מכירה את עצמה, ושהפלח האינטלקטואלי לוקה בעיוורון מתמשך ועקבי לנוכח הבעיות האקוטיות ביותר שמכרסמות בה. 

אם בדבריהם כיוונו העורכים לפרופיל של הכותבים, הרי שאכן מדובר בגלריה מגוונת למדי של כותבים ממוצאים שונים, שנוגעים בסיפורים שלהם בטווח רחב של נושאים – עליית הימין והתפוררות השמאל; מבט על הדור הצעיר של המהגרים, כאלה שלא נטמעו ביבשת אך גם לא מכירים שום מציאות אחרת; עיסוק אינטנסיבי ורב פנים בדיכאון על צורותיו; עיסוק בהיות צעיר, על הבדידות והבלבול והסכנה; וכמובן עיסוק בהורות, זוגיות, משפחה. 

כמעט מיותר לציין כי כל הסיפורים ללא יוצא מן הכלל כתובים בשנינות ותנופה; ההשקעה בתוכן לא באה לרגע על חשבון המקוריות הצורנית, הסגנון הייחודי והמקצב הפועם – הצד שלא פעם חסר מאוד בסיפור קצר ומונע ממנו להתעלות לגבהים. בכל אחד מהסיפורים קיים רגע קצר – אבחנה מפתיעה, דימוי לא שגרתי – שהופך את הקריאה לדרוכה; הרגע שבו מבינים שמדובר ביצירה שנכתבה בכישרון והסקרנות שמתעוררת לנוכח מסע קצר ובלתי צפוי. 

אך מה שמעניין הוא שנדמה, כי לא הניסיון לגבש תמונת מראה כזו או אחרת הוא שהדריך את עורכי המהדורה בבחירת הסיפורים; כלומר, יש להניח ששיקול כזה לבטח נלקח בחשבון, אך הקובץ הזה מעניין אף יותר כשבוחנים את המגוון בחינת צורה, סגנון ולשון; אז מדובר בחגיגה של ממש. 

הוא נפתח בסיפור אבסורדי ומבריק לחלוטין על ילד בכיסא גלגלים שמתאחד במפץ מפתיע עם חבורת בונים בגן חיות (מאת ג'סי בול). בהמשך ניתן למצוא דיסטופיה משעשעת, מוגזמת אך באופן מטריד לא מנותקת מהמציאות על שלטון טראמפ (מארק דוטן); סוריאליזם סדיסטי-מזוכיסטי בטירה אפלה (אוטסה מושפג) או סאטירה נשכנית על עולם הספרות מזווית לא שגרתית – פיגוע טרור בדלהי שמוחק באחת את כל הסופרים הטובים ומותיר לשאר להתגושש על השאריות (קאראן מהאג'ן). 

כמובן שישנם גם סיפורים ריאליסטים, אך הם לא הרוב ולא מוצגים כברירת מחדל – איך ש"בעצם" כותבים ספרות – ולא פחות חשוב, גם הם נדרשים לחידוש ומקוריות מבחינת צורה וסגנון. 

כריכת גרנטה (סיפור פשוט)

בחינה של ספרות בינלאומית לא פעם מתבררת כאצבע מאשימה המתנופפת מול הספרות הישראלית ועושה לה עוול: גם בישראל נכתבים סיפורים קצרים המציעים אלטרנטיבה נועזת להעתק הדהוי של הריאליזם הפסיכולוגי, על הנושאים הנדושים וסגנון הכתיבה המשוכפל, שזוכה למקום של כבוד בחנויות הספרים או רשימות רבי המכר. אך לרוב הם ממוקמים בשולי המיינסטרים. הסיפורים ב"גרנטה" מציגים שילוב מנצח, כזה שהספרות האמריקנית במיטבה מצטיינת בו: הם אינם נסוגים לפינה לא קומוניקטיבית או מסבים את גבם לקורא שעה שהם מציעים תעוזה גם באגף הצורני. להיפך: הם משופעים בהומור וברק. 

יותר מכך: חלק מכותבים בקובץ מציעים סיפור, שאם נתמצת אותו במשפט הוא יישמע יותר כמו רישום זריז מאשר כמו מהלך עגול. "אישה שעסוקה באופן כמעט אובססיבי בבגדים שתקנה אם תקבל קידום מזמינה אליה חברה שהיא כמהה לבלות במחיצתה ומתעבת זאת בו זמנית, ומשתכרת"; "צעירה עוברת ללוס אנג'לס, עובדת בחנות בגדים בשכר מינימום, כושלת בלימודי משחק ומתחילה למכור תחתונים לזרים באינטרנט". אך האווירה שנוצרת מתוך הסיפורים הללו לופתת כל כך, צבועה בצבעים עזים כל כך, שאי אפשר שלא לחשוב שוב, מחדש, על כתיבת סיפור קצר ואופני התיאור האינסופיים שטמונים בו. חווית הקריאה בסיפור האחרון, "לוס אנג'לס" מאת אמה קליין (ספרה, "הבנות" פורסם לאחרונה בהוצאת מודן) היתה כה חזקה שהרגשתי רדופה ימים לאחר מכן על ידי הסיפור והצבעים שבהקו מתוכו. 

לא מעט אופטימיות טמונה בחוויית הקריאה בגיליון הנוכחי של "גרנטה"; קורנת מתוכו רעננות של ציפייה לבאות. ויש מה לצפות: לא רק מהכותבים המבטיחים שנכללו בגיליון אלא גם מהעתיד של הסיפור הקצר בכלל, אם רק מפנים לו במה ראויה. 

גרנטה 6: כתיבה אמריקאית חדשה

הוצאת סיפור פשוט, 278 עמ'

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו