בקרוב: בי"ח בעין כרם
אחרי שבמלחמת העצמאות נחסמה הגישה ממערב ירושלים לבית החולים הדסה בהר הצופים, נבחר ב־1951 שטח של 1,200 דונם להקמת בית חולים בקרבת הכפר עין כרם. המצדדים בבחירת המקום ראו בו פוטנציאל להקמת "עיר רפואית" עם שיכונים למאות עובדים, בעוד המתנגדים תבעו להקים את בית החולים בתוככי ירושלים. הממשלה, מצידה, שאפה להקים בעין כרם גם את קריית האוניברסיטה, אך לבסוף ויתרה ואישרה לאוניברסיטה העברית להקים את מוסדותיה בגבעת רם. בתחילת יוני 1952 הונחה אבן הפינה של בית החולים המיועד, ובנייתו החלה באביב 1956 על ידי סולל בונה. בית החולים הדסה עין כרם נפתח לשירות הציבור ביוני 1961.
שעות עבודה במספרות
בספטמבר 1951 נחקק בישראל "חוק שעות עבודה ומנוחה", וחברי המגזרים השונים במסחר ובשירותים קבעו מה תהיה מתכונת העבודה של שמונה השעות שהחוק מתיר (מפוצל או רציף). רק ארגון הספרים לא הצליח להגיע להסכמה בין חבריו, עד שלעיריית תל אביב נמאס להמתין - והיא קבעה שהמספרות יהיו פתוחות מ־08:00 עד 12:00, ומ־14:00 עד 18:00. בתגובה קמה זעקה בקרב הספרים, שטענו שרוב עבודתם מתרכזת בשעות אחה"צ והערב המוקדמות, כשהפועלים חוזרים מעבודתם בבתי החרושת. לבסוף הוסכם שהספרים יעבדו מ־09:00 עד 13:00 ומ־15:00 עד 19:00.
נפטר הסופר אשר ברש
ב־4 ביוני 1952 הלך לעולמו הסופר והמשורר אשר ברש, שפעל עשרות שנים לקידום הסופרים העבריים ולשימור מורשתם. ברש ז"ל היה ממייסדי אגודת הסופרים ומראשיה, מייסד ומזכיר הכבוד של ארגון הסופרים הבינלאומי, סגן נשיא בית ביאליק, חבר ועד הלשון ואחד משמונת החברים הראשונים של האקדמיה ללשון העברית. נוסף על כך, היה ברש חבר המערכת הקבועה של האנציקלופדיה "תרבות", וגם הגה את רעיון הקמת מוסד מרכזי בישראל לשימור יצירתם של הסופרים העבריים. לצורך המשימה הקים את "מכון גנזים" הקרוי על שמו, והתמנה ליו"ר הראשון שלו.
אל על מגייסת: קורס חדש ל"מארחי אוויר"
בתחילת יוני 1952 הסתיים המחזור הראשון של בוגרים שהוכשרו לתפקיד "מארחי אוויר" במטוסי הנוסעים של אל על. היה זה לפני שהאקדמיה ללשון עברית הגתה את המונח דייל/ת.
הקורס נמשך שלושה שבועות והתקיים בתנאי פנימייה בבית ברל שליד כפר סבא. מתוך 250 בקשות שהוגשו, נבחרו לקורס 25 צעירים וצעירות. הגברים היו בגילי 35-23, והנשים - 30-20. רובם הגיעו מהערים הגדולות, שלושה מההתיישבות העובדת, והיה גם קצין אחד שהשתחרר מצה"ל. המקצועות שבהם אחזו משתתפי הקורס היו בעיקר הוראה ופקידות.
מדי יום למדו המשתתפים במשך עשר שעות, עם הפסקה לארוחת צהריים. נאסר עליהם לקבל אורחים או לצאת משטח בית ברל, ושלושה מהם שלא נמצאו במיטתם בבדיקה לילית שגרתית - סולקו מהקורס בבושת פנים.
במהלך יום הלימודים הוכשרו המועמדים בנושאים מגוונים: מחוקי כשרות ועד לעקרונות תעופה, מעזרה ראשונה רפואית ועד לגסטרונומיה. שעות רבות הושקעו בהקניית ידע כללי, וימי הקורס האחרונים נערכו בשדה התעופה לוד, על דגם של בואינג סטרטוקרוזר, מצי מטוסי אל על.
המבחן המעשי המסכם התקיים בטיסות של אל על לאילת. שני משתתפים נבחנו בטיסה הלוך ושניים בטיסה חזור. במהלך מבחנים מעשיים אלה סוננו עשרה משתתפים, ולאל על התווספו בסיום הקורס 12 דיילים ודיילות שעברו את כל שלבי הלימודים והמבחנים בהצלחה.
תוקם אוניברסיטה דתית
ויכוח סוער התעורר בישיבת הממשלה שהתקיימה ב־29 במאי 1952, בין השרים הדתיים לבין ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות. הוויכוח ניצת בדבר תוכניתה של הסתדרות "המזרחי" באמריקה לייסד אוניברסיטה שנייה בישראל, ליד תל אביב, תחת הכותרת "האוניברסיטה הדתית על שם הרב מאיר בר־אילן (ברלין)". בר־אילן היה, עד למותו ב־1949, מראשיה וממנהיגיה של תנועת המזרחי והציונות הדתית.
הממשלה נאלצה להתערב ולקבוע את דעתה בנושא, שכן קרן קימת לישראל היתה מוכנה להקציב קרקע של מאות דונמים להקמת האוניברסיטה ברמת גן בתנאי שיתקבל אישור ממשלה, ואילו ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, התנגד להקמת אוניברסיטת בר־אילן, בנימוק ש"הקמת אוניברסיטה בישראל על ידי מפלגה פוליטית תהווה תקדים מסוכן".
שר הדואר, מרדכי נורוק, איש תנועת המזרחי הקואליציונית, אמר בתגובה לדברי בן־גוריון ש"ישראל היא מדינה דמוקרטית, ואין הממשלה רשאית להגביל יוזמה בתחום החינוך וההשכלה". חברו לסיעה, שר התחבורה דוד צבי פנקס, טען ש"הקמת האוניברסיטה תזרים לארץ דולרים בסכומי עתק", בהתייחסו למפעל תרומות גדול שהתנהל באותה עת בארה"ב וגייס כספים להקמת האוניברסיטה.
השר פנקס הוסיף ש"האוניברסיטה הדתית לא תהיה נטל על כתפי הממשלה, שכן תנועת המזרחי תיקח על עצמה גם את ההוצאות השוטפות שינבעו מהפעלתה".
בסוף הדיון, כשבן־גוריון הבין שהתנגדותו להקמת האוניברסיטה הדתית סותרת את עמדותיו באשר לחשיבות שמירת ערכי הדמוקרטיה בישראל, נוסחה הודעת סיכום אנמית, שלפיה "אין הממשלה מתנגדת להקמת אוניברסיטת בר־אילן". כעבור שנה, ב־1953, נערך טקס הנחת אבן הפינה, והאוניברסיטה פתחה את שעריה בספטמבר 1955. כיום לומדים בתשע הפקולטות בבר־אילן יותר מ־21 אלף סטודנטים.
"משאיות עדיפות על רכבת"
ב־2 ביוני 1952 התפרסמו מסקנות ועדת מומחים שזימן משרד התחבורה כדי לייעץ בתחום ההובלה ברכבות. הוועדה קבעה ש"הרכבות בישראל צריכות להתבסס על מסילות ברזל צרות של 105 ס"מ". שר התחבורה, דוד צבי פנקס, טען ש"רכבת שנוסעת על מסילה צרה יכולה להוביל רק עד 100 טונות משא, ולפיכך עדיף לשכור עשר משאיות (בתמונה, מתחילת שנות ה־50) במקום להשקיע הון ברכבת". לבסוף התיישר משרד התחבורה לפי התקן האירופי של מסילות ברוחב 143 ס"מ, הקיים בישראל עד היום (תודה למומחה הרכבות אהרון גזית, על הסיוע בהכנת האייטם).
מי יקבל רישיון לקניית מקרר?
המקרר החשמלי היה הפריט הנחשק ביותר לרכישה בשנות ה־50. ההמתנה היומיומית למחלק הקרח העיקה על האזרחים, וכל מי שהשתמש בארגז הקרח הישן ביקש לעצמו מקרר חשמלי, שמחירו הממוצע באמצע 1952 עמד על כ־400 לירות, שווה ערך לחמש משכורות חודשיות של פקיד ממשלתי.
רכישת מקרר בישראל התאפשרה באותם זמנים רק ברישיון מיוחד, שכן הממשלה ביקשה לרסן את הצריכה הפרטית בשנות הצנע. כל אזרח שביקש לרכוש מקרר נדרש להגיש בקשה מיוחדת, והיו שהמתינו שלוש שנים ואף יותר עד שנקראו להגיע לחקירה במשרד המסחר והתעשייה, שהחלה תמיד בשאלה "לשם מה דרוש לך מקרר חשמלי?"
תושבים שעקפו את הוראות החוק והצליחו לארגן לעצמם מקרר חשמלי ללא רישיון, זכו עד מהרה לביקור של פקחי מחלקת האכיפה של משרד המסחר והתעשייה. הללו החרימו את המקרר והטילו על בעליו הלא חוקיים קנס כבד, שלעיתים לווה גם בעונש מאסר בפועל.
בתחילת יוני 1952 פורסמה תקנה ממשלתית שפירטה באילו תנאים תינתן קדימות בהענקת רישיון לרכישת מקרר חשמלי. והנה רשימת הזכאים: "חולי שחפת בדרגה הקשה ביותר, רופאים בבית חולים, אחיות רחמניות, משפחה מרובת ילדים (שישה לפחות), עובדי מוסד לילדים, בעלי מקרה של שיתוק ילדים במשפחה עד קרבה שנייה, דיירי קומה רביעית ומעלה וקטועי גפיים". באשר לאחרונים הובהר מייד ש"באים בחשבון רק רגליים וידיים שנקטעו במלחמת השחרור".
הנעלמים / בדירה ובבניין ארונית חלב
בחלק מהבתים בחיפה ובתל אביב היתה בעבר, בסמוך לכניסה לבית, דלת קטנה של ארונית חלב. לארונית היתה דלת נגדית, בפנים הדירה, ובין הדלתות ניצב מדף. בשעות הערב הניח כל משק בית את בקבוקי החלב הריקים שלו, לצד כסף מזומן לחלבן השכונתי, וזה, מצידו, היה לוקח בבוקר את הבקבוקים הריקים ומחליף אותם במלאים. את ארונית החלב ניצלו לא פעם גם הילדים, שבמקרה ששכחו את המפתח לבית היו מזדחלים דרך הדלתות הקטנות פנימה.
הצרכנייה / מאכלים מאז לבנייה
הלבנייה הזכורה לטוב הומצאה על ידי ד"ר בניאס, וטרינר שעלה מהונגריה ועבד כשוטף בקבוקים בתנובה. בניאס נענה לאתגר שהציבו שלטונות המנדט בפני תנובה, כשאסרו ייצור שמנת. הלבנייה שווקה בצנצנת זכוכית קטנה והפכה ללהיט מייד עם צאתה לשוק, ב־1942. בשנותיה הראשונות נמכרו ממנה לא פחות מ־100 אלף צנצנות ביום, בזמנים שבהם האוכלוסייה היהודית בארץ עמדה על פחות מ־200 אלף נפש.
