חפש את האישה

"במלחמה זה מותר, היא שכנעה את עצמה, כולם עושים את זה. אך משתמה המלחמה, ומששב מחוג המצפן למקומו הראשון - גברים חזרו לחזר, ונשים הורשו לסרב - היא נותרה בבדידותה ובלבה אשמה". כך, במילים אלה, מספר הגיבור, ינקי, על אמו ניצולת השואה, מיקי, שיצאה באונייה לצרפת קצת לפני יום הולדתו השמיני, ומעולם לא שבה. היא הבטיחה להביא לו משאית צעצוע, והילד חיכה מאז יום־יום לאמו ולמתנה המובטחת, אך לשווא. הוא גדל עם אב קשוח שבישר לו ביובש יום אחד כי "היא לא תחזור... אמא נסעה לאוסטרליה", ואלה היו המילים האחרונות שאמר עליה. מאז הסתגר בשתיקתו, ושמה של האם לא נישא עוד בבית העצוב שבו נותרו אב קשה וסגפן עם ילדו הקטן. 

הסיפור של ינקי הוא סיפור קלאסי על ניצולי שואה ועל בני הדור השני שמועבר אליהם שק כבד של אשמה, חרטה וצער. אמו של ינקי, כך מתברר, נאלצה לעשות מעשים מיניים לא מוסריים על מנת להציל את עצמה ואת חברותיה הקרובות מידי הנאצים. בעבר, כשכתב הסופר ניצול השואה יחיאל די־נור (שידוע בשם העט ק. צטניק) דברים דומים, היו שראו בכך "פורנוגרפיה של השואה", כפי שאכן היו ספרי הסטאלגים (ספרי כיס ארוטיים נפוצים בשנות ה־60 המתארים התעללות מינית סדיסטית של מפקד או מפקדת נאצים באסירים).

כריכת הספר (כנרת זמורה ביתן)

הסטריאוטיפ המקובל על ניצולי השואה נשען על היותם פסיביים מחד, ו"פושעים וזונות" מאידך, שהרי מי שהצליח להינצל מהתופת ביצע בהכרח מעשים לא מוסריים כדי להציל את עורו, כפי שמספר תום שגב בספרו "1949 - הישראלים הראשונים". אך עם הזמן, ובעיקר לאחר משפט אייכמן ב־1961, התחלף השיפוט בהכרה כי אי אפשר לשפוט את אותם ניצולים, ושהם למעשה גיבורים שהצליחו לשרוד את התופת.

אמו של ינקי נעלמה בעיקר כי היתה גיבורה בעל כורחה, אך הוא אינו יודע זאת עדיין. הוא בן 30, גבר שרמנטי וכובש נשים שאינו מסוגל לכונן קשר זוגי מחייב. הוא אינו מודע לבדידותו, כמו גם לסיבות לכך שאינו מצליח ליצור קשר אמיתי עם אישה, עד שחודרת לחייו יעל, חברתו לשעבר של אחיו הגדול. אחרי שהוא כובש גם אותה היא זורקת לו משפט שישנה את חייו: "כדאי שתכתוב את הזיכרונות שלך... יעזור לך להבין את הקשרים הדפוקים שלך עם נשים, אולי תגלה שזה בכלל קשור לעזיבה של אמא שלכם".

שרשה לה פאם (חפש את האישה) היא בדיוק האמירה שמתאימה לסיפור של ינקי. הפאם שלו, האישה שתניע אותו לצאת למסע חוצה ארצות, שישנה גם את חייו, היא יעל מצד אחד, אך בעיקר אמו. ינקי גדל להיות אדם שמקרין אדישות וחוזק, אך בתוך תוכו סובל מחוסר אמון באנשים, בדידות וקושי עצום להתקרב למין השני, הכל בשל נטישתה של אמו.

אין כמעט אישה שלא תהתה לגבי גבר מסוים בחייה, גבר מרוחק וחרד מאינטימיות - מה גרם לו להיות כזה. ואין גם אישה שלא קיוותה, ולו לרגע, שהגבר הזה ישתנה. ינקי הוא בעצם חלומה של כל אישה, כי די מהר, אחרי ההתנגדות הראשונית שעוררו בו דברי יעל, הוא מתחיל להודות בינו לבין עצמו שאכן יש לו בעיה, ושכנראה היעלמותה של אמו גרמה לה. הוא מתיישב לכתוב את זיכרונותיו, מה שמוביל אותו לצאת למסע חובק עולם בעקבות סודה.

התחלת הספר היא מעט קלישאתית, אך ההמשך שלה מפתיע לטובה. מירון, יו"ר חברת תקשורת, כותב ביד קלה ומיומנת, ומצליח לסחוף את הקורא לתוך המסע הגיאוגרפי והנפשי של הגיבור שלו בעקבות סיפורה של האם האובדת. דמותו של ינקי נבנית בהדרגה, והופכת אט־אט למורכבת ומעניינת יותר, והרבה פחות פלקטית ממה שהיתה בהתחלה. חלקו השני של הספר, שעוסק במאבקה של אמו ובני דורה בצלקות שהותירה בהם השואה, הוא חזק ועוצמתי יותר מהראשון, ולעיתים גם קשה לקריאה. בסוף המסע מגיע ינקי לתשובות ומשלים, בגיל מאוחר למדי, את תהליך ההתבגרות שהופסק כשהיה בן 8. 

סע הביתה, ינקי / אודי מירון 

כנרת זמורה ביתן, 271 עמ' 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו