מוחמד עבדאללה, תושב מחנה הפליטים ג'נין, יחגוג בעוד חודשיים את יום הולדתו ה־28. אין לו עבודה קבועה והוא מתפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות. האנגלית המצוחצחת שבפיו, הוא מספר, היא תוצאה של לימודים באוניברסיטה הערבית־אמריקנית שנמצאת בפאתי העיר, אבל בשיחת הטלפון איתו ניתן היה להבחין בזעם שניתז מחיתוך הדיבור ובטון הלוחמני.
"איך החיים אצלכם?", שאלנו אותו, והוא חיקה אותנו. "השאלה שלכם די מצחיקה מבחינתי, 'איך החיים אצלכם?' אין לנו חיים בג'נין. אצלנו מדברים רק על מוות. אנשים נמצאים בלחץ, הם עצובים וכועסים, כי הכל מתנהל בדיוק ההפך ממה שהבטיחו לנו - חיים יותר טובים ומצב כלכלי משופר.
"שאלתם את עצמכם למה ראאד חאזם (המחבל שביצע את הפיגוע בדיזנגוף בחודש שעבר; א"ל, ח"ג) ממחנה הפליטים שלנו ביצע מעשה כל כך מטורף? בחור צעיר, יפה, שיכול היה להשיג מה שהוא רוצה והחליט לסיים ככה את חייו. זה לא בגלל השקפה דתית פנאטית, אלא רק בגלל לחץ. או למה דיא חמארשה מיעבד (המחבל שביצע את הפיגוע בבני ברק; א"ל, ח"ג), בחור שמגיע ממשפחה עשירה, שלא צריך שקל, החליט למות ולקחת איתו אחרים? כולנו אומרים 'מה כבר יכול להיות יותר גרוע מהכיבוש? אם נסיים אותו כל הבעיות יסתיימו', אני מבטיח לכם".
אז אלימות היא התשובה?
"כן. אנשים כאן לא אוהבים את ישראל, וגם לא את הרשות הפלשתינית. בג'נין אין אוטוריטה. אם שוטר ירצה לעצור מישהו תהיה לו בעיה, והאנשים לא בוחרים סתם ככה לפעול נגד ישראל, הם רק מגיבים. למה שקרה בירושלים, לפעולות שלכם באל־אקצא. אתה יכול למצוא אצלנו אפילו אתיאיסטים, כאלה שלא מאמינים, אבל מבחינתם עברתם קו אדום. כשזה נוגע ללאומיות, הם לא ישתקו".
אבל למה דווקא ג'נין, ולא שכם או רמאללה?
"כי אנחנו משוגעים, אנחנו קיצונים. אין לי תשובה ממש טובה. זה לא קשור לאופי או למיקום הגיאוגרפי, אבל בכל זאת אגיד שמה שקרה בג'נין ב־2002 (מבצע חומת מגן;א"ל, ח"ג) נצרב לאנשים בתודעה כדבר שהרים עבורנו את הדגל הלאומי. הלוחמים במחנה הפליטים הם מבחינתנו גיבורים, ואנחנו מאמינים שצריך להמשיך באותה דרך כדי לסיים את הכיבוש.
"אין לנו כוח כמו שיש לישראל, אבל יש דור חדש שממשיך את הדרך. אתה תראה אותם עובדים אצלכם, מרוויחים 500 שקל ביום, אבל בסוף הם יעדיפו להיאבק כי ישראל צריכה להבין שיש קשר הדוק בין חיי היום־יום לעתיד של אותם צעירים, שיודעים כמה חשובה העצמאות שתשפר את חיינו".
אתה שונא אותנו?
"לא בגלל שאתם ישראלים, אלא בגלל שאתם תומכים בממשלה מטורפת ובאנשים כמו בנט ונתניהו. התקווה שלי היא שבסוף תהיה כאן מדינה אחת לכולם, שבה נוכל לחיות ביחד כחברים, אבל תחת הכיבוש לא נוכל לשנות את המצב. אני אמשיך להגן על אנשיי ואנחנו נאבד אחד את השני".
כפר שהתרחב
ג'נין לא נמצאת אי שם מעבר להרי החושך. היא פה, רבע שעה נסיעה מעפולה. בימי שגרה ורגיעה תראו המוני ערבים־ישראלים חוצים את מעבר גלבוע ופושטים על חנויות העיר, מחפשים החל מבגדי תינוקות ועד כלי בית. המחירים נמוכים והכל בשפע. בסופי שבוע יכולות לעבור את המחסומים גם 3,000 מכוניות.
"זו עיר שהיא מרכז מסחרי לכל דבר", מספר לנו בכר זועבי, תושב נצרת, עורך האתר הישראלי־ערבי "בוקרא", שכותב גם באתר "שיחה מקומית". "שכם, למשל, היא עיר חזקה כלכלית שמסוגלת לממן את עצמה, אבל אם תסגור לג'נין את המחסום מישראל היא תיקלע לבעיה, כי היא מסתמכת על הקונים הערבים־ישראלים, ומבחינתנו זה משתלם כלכלית. אם על מסעדה בארץ תשלם עבור זוג 250 שקל, שם תשלם קצת יותר ממאה. בג'נין, למשל, לא מקפידים על זיופים, אז תראה צעירים שמגיעים וקונים חיקויים מטורקיה של מותגים כמו פייר קרדן, אדידס, נייקי, או בגדים מסורתיים לנשים. בנצרת תוכל למצוא אותם בחנויות בודדות ויקרות, ואילו בג'נין יש מבחר, ובזול. בשבוע שעבר נסעתי לתקן שם בגדים. אם פה לוקחים 50 שקל על מכנסים, שם 15. אז נסעתי עם אשתי והילדים, ומשם קפצנו לאכול בשכם".
איך מתבצע המסחר?
"רק בשקלים, והרבה אנשים בג'נין מדברים עברית. ערביי ישראל מדברים עברית לפעמים בלי להרגיש, והמוכרים מבינים אותם מצוין, כי כמעט כל מבוגר שם עבד בשלב מסוים בחייו בישראל".
בצה"ל יודעים שרק כשתהיה רגיעה, יחזור גם המסחר. "אנחנו ממשיכים לחזק את הפן הכלכלי, מתוך הבנה ש־80 אחוזים מהאוכלוסייה לא מזוהה עם הלהטת האווירה", אומר גורם במערכת הביטחון. "אנחנו גם מזהים שכמות האנשים שמבקשים היתרי כניסה ועבודה הולכת ועולה, וכמוה גם כמות האנשים שמנסים להיות שב"חים. מספר הערבים הישראלים שנכנסים בסופי השבוע נשאר יציב, אבל כשיש אירוע ביטחוני הכל משתנה. בכל מקרה, אנשים חוזרים מהר לשגרה".
ג'נין שונה משכם, שכנתה מדרום, ובוודאי מרמאללה, העיר המרכזית בגדה. בשכם אפשר למצוא יותר אנשי מעמד ביניים, מבוססים, אקדמאים בוגרי אוניברסיטת א־נג'אח שחגגה לא מזמן את יום הולדתה המאה. גם הבורסה הפלשתינית מתנהלת ממרכזה. ברמאללה נמצא המרכז השלטוני, והיא העיר הפלשתינית הכי קרובה למערב.
ג'נין בעיני רבים היא כפר שהתרחב עם השנים, ואת האוניברסיטה הערבית־אמריקנית שנפתחה לידה מאיישים בעיקר סטודנטים ערבים־ישראלים שחוצים מדי בוקר את המחסום.
"שכם ורמאללה הן ערים תוססות", אומר ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלשתינים במרכז משה דיין, ובעבר יועץ לעניינים פלשתיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים. "בשכם יש עתיקות, היסטוריה. תמצא שם את תרבות השומרונים. על רמאללה אני בכלל לא מדבר, זו עיר שבכל יום שישי אלפי צעירים ערבים מישראל יוצאים למקומות הבילוי שהיא מציעה. ג'נין היא לא באמת עיר".
"אם תבקרו בג'נין, תפגשו המוני ילדים שמסתובבים בצידי הכביש ומוכרים מסטיקים, או כאלה שמתרוצצים עם עגלות כדי לסחוב עבורכם את שקיות הקניות, בתקווה שבסוף תיתנו להם כמה שקלים", מוסיף זועבי. "אין שם כמעט מעמד ביניים. התושבים שם או עניים מאוד או מסודרים, בעלי רכבים חדשים. לפני כשנתיים התבלבלתי, כי הווייז בשטחים לא עובד הכי טוב, ונכנסתי בטעות למחנה הפליטים. זו כבר שכונת עוני, או אם תרצו עיר בתוך עיר".
מחנה הפליטים ג'נין הוא השני בגודלו ביהודה ושומרון אחרי בלאטה שבשכם. הוא הוקם ב־1953, על שטח מצומצם של 420 דונם. מקימיו היו פלשתינים שנטשו ב־1948 את בתיהם בעמק יזרעאל, במורדות הכרמל ובצפון השרון ומצאו בו מקלט. לפי מפקד האוכלוסין האחרון, שנערך שם ב־1997, חיו בו אז קצת יותר מ־9,000 איש, אבל היום ההערכה היא שחיים בו כ־16 אלף תושבים.
משפחתם של זכריא ודאוד זביידי, שנהרג לאחרונה בהיתקלות עם צה"ל, מגיעה במקור מקיסריה, ואילו חמולת א־סעדי, מהדומיננטיות במחנה הפליטים, התמקמה שם אחרי שנטשה את ביתה בעין חוד, הכפר הערבי הסמוך לעין הוד שבדרום הכרמל. ליד מחנה הפליטים נמצאת "כיכר השיבה", שעליה חקוקים שמותיהם של 57 הכפרים שנעזבו ב־48'.
"כמו בכל הזירה הפלשתינית יש חציצה יחסית גבוהה בין הפליטים לתושבי הקבע", אומר ד"ר מילשטיין. "הם מתנהלים בשתי פאזות שונות, והם גם מתחתנים לרוב ביניהם. בשנים האחרונות זה קצת היטשטש, ולא מעט פליטים עזבו את המחנה וקנו בתים בעיר עצמה. זו לא תופעה ייחודית לג'נין, אבל שם המחנה הוא סוג של מובלעת בעיר, לכן נוצר מרחב קצת שונה מבערים אחרות".
מילשטיין צודק. דאוד זביידי, למשל, אמנם החזיק דירה במחנה, אבל גר בשכונת ג'בריה הצמודה, הנחשבת מקום למשפרי דיור. מחנה הפליטים בג'נין הפך עם השנים לדומיננטי, וככל שכוחה של הרשות הפלשתינית הלך והתרופף באזור, כך צמחה בו מנהיגות מקומית חזקה וקשוחה.
"היכולת של הפלשתינים לשלוט על מחנה הפליטים היתה בעייתית לאורך השנים", מסביר תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, חבר בתנועת הביטחוניסטים, ששימש ראש חטיבת המחקר באמ"ן בזמן מבצע חומת מגן. "היו תקופות שהם היו מסוגלים ליותר, אבל לא רצו, ואפשרו לארגונים אחרים להוציא פיגועים נגד ישראל. כעת הם כבר לא יכולים".
בג'נין יש מושל לנפה מטעם הרשות, כארם רג'וב, בן דודו של בכיר הרשות ג'יבריל רג'וב. תפקידו של רג'וב, שבעבר שימש מושל שכם, הוא בעיקר מנהלתי: הזרמת תקציבים, תיאומים עם ישראל. אבל גם הוא טען לאחר הפיגוע האחרון בדיזנגוף, שהמחבל אינו טרוריסט.
"מחנה הפליטים היה לאורך השנים מעוז של עוני וקיצוניות לאומית ודתית, אולם הרוב המתון בג'נין חסם פעילות טרור כדי לשמר את היחסים הטובים עם ישראל, ובעיקר כדי לשמר את הכלכלה", מסביר ליאור אקרמן, בכיר לשעבר בשב"כ וכיום יו"ר מועצת העם החדשה ופרשן ביטחוני. "בשנים האחרונות, כתוצאה מחולשתו של אבו מאזן, נחלשה שליטת הרשות הפלשתינית בעיר ובאזור. השילוב הקטלני של היעדר משילות פלשתינית והיחלשות פת"ח, מול העלייה בלאומנות ובקיצוניות הדתית של חמאס והג'יהאד האסלאמי, הביאו לכך שג'נין, ובעיקר מחנה הפליטים ומספר כפרים בסביבתה, הפכו למעוזי טרור שמכוון גם כלפי הרשות וגם כלפי ישראל".
האתוס הג'ניני
ג'נין ידועה כסביבה קשוחה, המשתמשת בכוח הזרוע מימים ימימה. מי שפעל לא מעט בסביבתה היה איש הדת המוסלמי הרדיקלי עז א־דין אל־קסאם, שעל שמו נקרא הפלג הצבאי של חמאס, ובתחילת המאה שעברה הרגו הכנופיות שבהנהגתו יהודים, בריטים וצרפתים כדילבטל את השלטון הבריטי בארץ ישראל, וגם את היישוב היהודי. אל־קסאם נהרג בנובמבר 1935 על ידי כוח בריטי ליד הכפר יעבד, הסמוך לג'נין.
המאבק בישראל, מבחינת המקומיים, לא החל עם מבצע חומת מגן. עד היום מנציחים בעיר את זכרם של 27 חיילי חיל המשלוח העיראקי שנהרגו ביוני 1948, כשסייעו לערבים מקומיים בקרב שבו ניסו כוחות מחטיבות כרמלי וגולני לכבוש את ג'נין. אז, בקרב העקוב מדם, איבד צה"ל 50 מלוחמיו ונאלץ לסגת.
"כאשר מדברים על ג'נין צריכים ללכת להיסטוריה, לימי המנדט הבריטי, עז א־דין אל־קסאם והאתוס הג'ניני של התנגדות לכובש באשר הוא, אם אלה הבריטים או הישראלים, ואם הרשות פלשתינית, שנתפסת בעיניהם כגורם המשתף פעולה עם ישראל", מסביר ד"ר קובי מיכאל, לשעבר ראש האגף הפלשתיני במטה לביטחון לאומי וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "שליטת הרשות בג'נין כמעט לא קיימת, ולא רק בגלל חולשתה, אלא בגלל שבאופן מסורתי המחוזות המרוחקים, חברון וג'נין, התנהלו באופן יותר אוטונומי".
בג'נין קמה מנהיגות שלא קשורה לאנשי הרשות ולפת"ח השולט בגדה. דווקא מי שהרים ראש באזור היו אנשי הג'יהאד האסלאמי. "באופן מסורתי, הג'יהאד האסלאמי חזק באזור ג'נין יותר מבכל מקום אחר בגדה המערבית", אומר ד"ר מיכאל. "רצועת עזה היא מרכז כובד אחד, וג'נין היא המרכז השני, כי שם קל לו יותר לתפקד במרחב הספר, באזור הפריפריאלי שבו המשילות רופפת ומחנה הפליטים מספק לו תמיכה.
"ג'נין היא זו שמזינה כעת חלק גדול מהתבערה, וחמאס רוכב על העניין מאחר שמבחינתו זה סידור עבודה נוח. לא אכפת לו מי מבצע את הטרור, העיקר שיהודים יישחטו ושמפלס החיכוך בין הפלשתינים לכוחות צה"ל יעלה. ככה ניתן יהיה לגרור את הגדה המערבית לאינתיפאדה שלישית.
"זה ארגון טרור שהוא אולי פחות מאורגן במסגרות הצבאיות מהג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, אבל הוא עדיין מאורגן. יש שם סוג של היררכיה, תשתית. יש מי שקובע איך האמל"ח והתקציבים יחולקו. הג'יהאד האסלאמי הוא ארגון הרבה יותר מיליטנטי מהאחרים ומאחר שהוא נותן את הטון באזור, יתר הארגונים מצטרפים. יאללה בלאגן".
הטרור בג'נין התגלה לא פעם כשונה, בוודאי ממקומות שבהם קיימת מתיחות בין הארגונים השונים. היו מקרים בג'נין שבאותה חוליית מחבלים ניתן היה למצוא פעיל ג'יהאד אסלאמי, מפקד מגדודי אל־אקצא ועוד שני חברים מחמאס.
"שיתופי הפעולה בין הארגונים מרשימים בהיקפם ובמהותם משיתופים במחוזות אחרים בגדה", אומר ד"ר מיכאל. "זה קורה בגלל שכולם שם מחוברים לאתוס ולנרטיב של ההתנגדות, ומבינים שבאמצעות השיתוף הם יצליחו למקסם את פוטנציאל הנזק.
"גם הקשרים המשפחתיים שם מועילים. יש כמה חמולות בולטות שאפשר למצוא בהן אנשי ג'יהאד, חמאס ופת"ח, ולכן קל להם להתחבר. הנאמנות החמולתית בהיררכיה גדולה אפילו מהנאמנות הארגונית".
ג'נינגרד, סטלינגרד
נקודת המפנה בכוח ההנהגה המקומי נמצאת כנראה באותו קרב מפורסם בג'נין, במהלך מבצע חומת מגן. הקרב, שהתנהל בסמטאות מחנה הפליטים באפריל 2002, היה מהקשים במהלך המבצע הצבאי, ונהרגו בו 23 חיילים ישראלים. הפלשתינים הפעילו צלפים, מארבים ומלכודות נפץ.
צה"ל הכריע לבסוף את הקרב, אבל מבחינת המקומיים הם אלה שיצאו מנצחים. רק השבוע נערך דיון נוסף בבית המשפט העליון בין לוחמי צה"ל שהשתתפו באותו קרב ונציגי המשפחות השכולות, לבין מוחמד בכרי, במאי הסרט "ג'נין, ג'נין", שגם אחרי שנים של מאבקים משפטיים ממשיך להתעקש על הנרטיב, שלפיו בוצעו בו פשעי מלחמה נגד אזרחים. ג'נין מכונה היום לא פעם על ידי הפלשתינים "ג'נינגרד" - על שם העיר סטלינגרד, שבה נערך הקרב שבו עצר הצבא הרוסי את הגרמנים במלחמת העולם השנייה.
"ב־20 השנים האחרונות ג'נין רכשה לעצמה אתוס של מעוז המאבק, שנבנה בעיקר סביב אירועי 2002", משוכנע ד"ר מילשטיין. "האתוס לא מדבר על טבח שהיה שם, אלא על קרב איתנים, מקום שבו נאבקת וגם ניצחת. כשאתה בודק מי הם הגיבורים הבולטים של הזרועות המבצעיות הפלשתיניות ביו"ש, אתה מייד מוצא שלמחנה הפליטים ג'נין יש הילה גדולה משל השאר. זו סביבה קשוחה מבחינת גיבוריה, וככה הילדים במקום מתחנכים, על גיבורים שהם רואים בפוסטרים שתלויים ברחובות ועל סיפורים שהם שומעים בבית. כשאתה נולד למרחב כזה, מלכתחילה תהיה הרבה יותר לוחמני. בעזה, למשל, אין פלנגות כמו בג'נין. יש שם צבא, תחת שלטון חמאס. בג'נין זו ממש 'פאודה'".
כשמדברים על גיבורים מקומיים עולה, שוב, שמו של זכריא זביידי, מפקד גדודי אל־אקצא של פת"ח בג'נין, שניסה בספטמבר שעבר להימלט מכלא גלבוע ונלכד בתום מצוד מפורסם. הריגתו של אחיו, דאוד, בחילופי אש עם כוחות צה"ל, בוודאי "הוסיפה נקודות" למשפחת הטרוריסטים.
יחד עם זביידי נמצאים ברשימת השמות הבולטים גם שייח' בסאם א־סעדי, מנהיג הג'יהאד האסלאמי בגדה המערבית, שב־2002 איבד שניים מבניו, אל־כרים ואיברהים; והשייח' ג'מאל אל־היג'א, ראש חמאס בצפון השומרון, שידו נקטעה בזמן חילופי האש במבצע חומת מגן. אל־היג'א נמצא כיום בכלא הישראלי.
רוב הצעירים שמשתתפים כיום בחילופי האש ובפיגועים נגד ישראל בקושי נולדו בזמן מבצע חומת מגן, אבל אדי התקופה עדיין מתדלקים את האווירה. "בג'נין יש פחות פשע מבשכם, למשל, אבל העניין הלאומני הרבה יותר דומיננטי", אומר זועבי. "המחבלים שעשו את הפיגועים האחרונים היו אז ילדים קטנים, אבל גדלו על הזיכרון ועל הגיבורים המקומיים, ראו את צילומי הגופות. מה אתה חושב שזה עשה להם?"
"היום יש שם דור שלא צרובה בתודעתו המערכה שהיתה בחומת מגן", מוסיף ד"ר מיכאל. "הם לא חוו את העוצמה הישראלית, אז הם מרגישים בטוחים וזחוחים - בעיקר אחרי שהושג שם רצף של הצלחות מבצעיות. אנחנו לא ממש מרשימים אותם בפעולות שאנחנו עושים. להפך, הם שמחים כי במבצעים נקודתיים הם יכולים לרכז מאמץ, לגרום לנו לנפגעים ולבסס את נרטיב ההתנגדות".
עד לפני שנה היתה ג'נין שקטה יחסית. גם בצה"ל שמו לב שמשקיעים שם יותר בתשתיות ומקבלים בברכה את הקונים שמגיעים מתחומי ישראל. אפילו מבצעי שובו אחים ושומר החומות לא הבעירו את השטח.
"אבל בשנה האחרונה אנחנו מזהים שינוי, שהלך והסלים בשלושת החודשים האחרונים", אומר גורם במערכת הביטחון. "מחנה הפליטים בג'נין יצר לעצמו תדמית של ראש הנחש. השליטה שם היא מאוד חמולתית. אי אפשר לומר שזה מחנה של פת"ח, תנזים או הג'יהאד האסלאמי, אלא מי שפועל שם מזוהה כאיש מחנה הפליטים. עצרנו חלק מהמנהיגים. אלו אנשים צעירים, בדומה למחבל שנעצר ביום שישי האחרון ולמחבלים שנעצרו בשנים האחרונות. הם מלהיטים את הרוחות ומסתובבים עם נשקים".
שומרת על הלהבה
ג'נין של היום שונה בנוף של הגדה המערבית. בעוד היא בועטת ונאבקת, ערים שלפני 20 שנה הצטרפו ללחימה שומרות על שקט. בית לחם, למשל, שבמבצע חומת מגן מיקדה לא מעט פעילות, נעלמה מהכותרות וכמוה מחנות הפליטים בלאטה ועסכר שבשכם, שמעדיפים לא להיגרר. רק נפת ג'נין שומרת על עוצמת הלהבה.
"מדובר בקרב רעיוני־חברתי־פוליטי בין שתי תפיסות עולם פנימיות בחברה הפלשתינית", משוכנע ד"ר דורון מצא, לשעבר בכיר בשב"כ וכיום חוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים ומרצה במכללת אחוה. "מצד אחד ישנה הגישה התועלתנית, שמאמינה שצריך להקפיא את החזון הפלשתיני לטובת כלכלה, רמת חיים, רווחה אישית ופחות רווחה לאומית, ומצד שני יש את אלו שקוראים תיגר על השיטה ומאמינים בפוליטיקה הקלאסית של המזרח התיכון, זו שליוותה אותנו במשך עשרות שנים, יצרה את האינתיפאדה השנייה ויוצרת התנגשות.
"ג'נין היא אחת הפריפריות, לצד חברון, שקוראות תיגר על המרכז השבע של אבו מאזן, שם יושבים השלטון ומנגנוני הביטחון. בעשור האחרון האליטה הפלשתינית תומכת בשיטה שיצר, בין השאר, הימין הישראלי – שיתוף פעולה שבו אנחנו נותנים כלכלה ואוטונומיה רחבה, והם נותנים ביטחון ולא עוסקים בעניינים הלאומיים. בג'נין רוצים לסדוק זאת, לפורר את הרשות ואת אבו מאזן, משתף הפעולה הגדול. ואכן, גל הטרור ממחיש את חולשת המרכז מול התעצמות הפריפריה, מה שראינו גם במבצע שומר החומות. לצערי, אנחנו רחוקים מהכרעה. לכאורה, כרגע, המנצחת היא ג'נין".
בעיני לא מעט מומחים שאיתם שוחחנו, בשביל לחסל את הבעיה שצומחת בג'נין נהיה חייבים להפעיל כוח, אחרת לא יהיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. "אנחנו במלכוד", אומר ד"ר מצא. "אנחנו לא אוהבים מלחמות, ויוצאים אליהן רק כשהסכין על הצוואר, אבל באינטואיציה שלי לא נחזור לשקט הביטחוני שאפיין את האזור בעשור האחרון.
"אנחנו בסיטואציה של חלום פרעה. אחרי שבע שנים שקטות המצב משתנה, וגם אם נסיים את האירוע בג'נין בתוך שבוע, לא בטוח שנחזור ליציבות ביטחונית ולסדר כלכלי מופתי. הגענו לתקרת זכוכית, וכרגע נראה שאנחנו מנסים לסתום פרצות בגדר באמצעות מבצעים כירורגיים. הבעיה היא שאנחנו לא עושים כרגע ניקיון מספק. יכול להיות שהמצב יביא בלית ברירה לסוג של 'חומת מגן 2'".
ד"ר מיכאל מוסיף: "היום, אם יש אירוע אחד, ממוקד, הצד השני מביא כמה עשרות צעירים שמייצרים כוח אש משמעותי מול כוח צה"לי מוגבל בגודלו. לעומת זאת, אם תתנהל מערכה צבאית שלמה על המרחב - העיר, מחנה הפליטים והכפרים - ותגיע עם מאסה גדולה של כוחות מכל הכיוונים, יכולת ההתנגדות שלהם תהיה הרבה יותר קטנה, ואז תשחק אותם במהירות ותסב להם נזק הרבה יותר גדול.
"יש פה פוטנציאל של הסלמה שיגרור את כל הגדה להתכתשות, ובהמשך גם את עזה. אנחנו קרובים לשעת האמת, שבה ההנהגה הישראלית תבין שכדי לשנות את המציאות צריך לפגוע אנושות בחמאס מצד אחד, ובקן הצרעות במרחב ג'נין מצד שני, כדי לצרוב מחדש את התודעה כי הצריבה מחומת מגן הולכת ומתפוגגת".
מאבק מסורתי
מרחב ג'נין הפך בחודשים האחרונים לסיוט, גם עבור הצד הישראלי וגם עבור תושבי המקום. עיר שאין בה עתיד ואין בה חלום. את מוחמד עבדאללה, הצעיר המיליטנט שאיתו פתחנו את הכתבה, מצאנו ב"תיאטרון החופש" שהוקם לפני 16 שנים. ממקימיו היו גם זכריא זביידי והשחקן והפעיל הפוליטי ג'וליאנו מר, שנורה למוות במחנה הפליטים על ידי רעול פנים באפריל 2011. עבדאללה עובד שם בהתנדבות, בעיקר עונה לטלפונים.
"אנחנו מנסים לשמור על התקווה, דוחפים את האנשים לשפר את חייהם, לקבל חינוך יותר טוב, במיוחד את הצעירים ממחנה הפליטים", הוא אומר.
התיאטרון עדיין פעיל?
"בטח, יש הפקות חדשות. למשל מחזה בשם 'פיל' שמדבר על הקורונה, או '970', שהוא אזור החיוג שלנו, מחזה שמספר על מי שחי מחוץ לפלשתין ומה הוא חושב עליה. יש הפקה חדשה בשם 'נטו עזה' שתעלה בסוף השנה עם במאי צרפתי, ולצד כל זה סיבוב הופעות קצר בצרפת של מונודרמה מאת מוחמד טובאסי. ההצגה תעלה בפריז ובכמה ערים נוספות, והצוות גם ידבר על פלשתין. חוץ מזה, יש לנו תוכנית להמשך בית הספר לתיאטרון עם צעירים מהאוניברסיטה הערבית־אמריקנית.
"הקהל מגיע, אבל זה לא קל. לא מאמינים פה באמנות יצירתית להבעת מחאה, אלא בדרכי מאבק יותר מסורתיות".
תיאטרון החופש לא היה המיזם היחיד שניסה לשנות מעט את הכיוון הקודר שאליו נושבת ג'נין. בתחילת שנות האלפיים היה זה במאי הקולנוע התיעודי הגרמני מרכוס וטר, שהחליט לשקם את קולנוע ג'נין, שנפתח ב־1960 ונסגר ב־1987, ואף צילם סרט על התהליך.
התכנון היה לפתוח מחדש את האולם הישן, שכלל 200 מושבי עץ בקומת הקרקע ו־250 מושבים במרפסת, ולהוסיף גינה מסביב לבניין ופינת משחקים לילדים. לצד הקולנוע אף הוקם בית הארחה קטן, "סינמה ג'נין".
אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. הקולנוע אמנם נפתח מחדש באוגוסט 2010, אבל לא עבר זמן רב עד שבית ההארחה ספג ביקורת על זוגות לא נשואים המשתכנים בו, ועל שתיית אלכוהול. האורחים במקום קיבלו איומים על חייהם, ומספר הצופים בסרטים הלך ופחת. הקולנוע נסגר, ובזמן מגיפת הקורונה גם בית ההארחה נעל את שעריו.
"היו תקופות שהגיעו אלינו לא מעט תיירים", מספר איימן מסרי, מנהלו לשעבר של בית ההארחה, שעובד היום במסעדה מקומית. "לצערי הקורונה חיסלה את התיירות והיום, בגלל המצב הביטחוני, כמעט לא מגיעים אנשים. את הבניין שבו היו בית ההארחה והקולנוע הרסו, וכיום נמצא שם קניון. ככה זה, הכסף מדבר".
הטרגדיה של בורקין
סאמר אלאוונה, מדריך תיירים מקומי, מסרב להתייאש. גם בימים אלה הוא ממשיך לתפעל את עמוד הפייסבוק שלו וקורא לאנשים להגיע למרות המצב. הוא למד עיתונות באוניברסיטת א־נג'אח בשכם, אבל העדיף לעסוק בהדרכה. "זה מקצוע הרבה יותר טוב, כי בשטח, לתיירים, אני יכול להגיד את מה שאני באמת חושב".
"אין כמעט עבודה", הוא אומר. "אפילו בבית לחם, שפעם היו מגיעים אליה מדי יום מאה אוטובוסים עמוסים בתיירים, נכנסים עכשיו בקושי עשרה. זה התחיל עם הקורונה ונמשך עם המצב הביטחוני. אנשים לא רוצים לבוא.
"נשבע לכם שאני כבר לא יכול לראות יותר דם, ולא יכול לשמוע יריות בשעה 3 לפנות בוקר, בטח כשאני רואה את ילדיי מפוחדים. הכפר שלי, ג'בע, נמצא במרחק של 25 ק"מ מג'נין ולפעמים אני לא יודע אם אגיע הביתה בשלום, פוחד לנסוע. ביום שישי הדרכתי קבוצה בים המלח, והייתי מאושר לראות סוף־סוף את כולם ביחד. ערבים, יהודים ותיירים. עולם אחר. אנחנו רוצים להיות כמו כולם".
איך אתה ממשיך לשווק עיר כמו ג'נין?
"כיליד האזור אני מאוד אוהב אותה. את הטבע מסביב, את האנשים, ויש לה גם מה להציע. בבורקין הסמוכה, למשל, נמצאת כנסיית סנט ג'ורג', שהיא מהעתיקות בעולם. אין תייר שמגיע לכאן ולא נכנס אליה".
וזו הטרגדיה של האזור. בשביל אלאוונה, מדריך התיירים המקומי, בורקין תמיד יהיה כפר שבו שוכנת כנסייה עתיקה. אבל עבורנו, הישראלים, זה המקום שבו נהרג לוחם הימ"מ נעם רז ז"ל, במהלך מבצע מעצר של פעיל הג'יהאד האסלאמי.
אתה באמת חושב שיגיע היום שבו יהודי יטייל בג'נין ללא חשש, וילדיך לא ישמעו יריות בלילות?
"אני מקווה ומתפלל שהיום הזה יגיע, אבל גם לא ממש מאמין".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו