רוזי, כמעט בת 16, נמשכת אל הזעם, אל החושך המזמין. היא נושמת טוב רק בערפל הסמיך, כפי שהיא מעידה על עצמה, "אני לא אוהבת את השמים... מילא שמים אפורים של חורף, אבל שמים בתכלת של התלבושת האחידה שהיתה בבית הספר של מוריס, או שמים כמו הכחול של דגל ישראל; - אני לא סובלת. אלה שמים סתמיים, כמו אחת שרוצה לצאת בסדר עם כולם".
ורוזי אכן בורחת בנחישות מכל מה שמריח מקונפורמיזם: הלימודים לא מעניינים אותה, אמה מאושפזת בעקבות מחלה ואביה סועד אותה רוב הזמן. היא מופקדת על מטלות הבית, בעוד אחיה הגדול מוריס, ששינה את שמו למור, נמצא בקורס חובשים קרביים.
נקודת האור בחייה היא כתיבת שירים להרכב שבו חברים מיש, שמנצל את אהבתה, מתעלל בה רגשית ולא טורח לתת לה קרדיט על השירים פרי עטה, ומיכאלה, מלאת הביטחון ובעלת הגוף הבשרני. באחת ההברזות שלה מבית הספר, היא פוגשת באמונה, מתנחלת שמנגנת בחליל צד, המציעה לה לבוא לביקור מוזיקלי בביתה בחברון. הבוז של רוזי לכל מה שמריח משגרה גורם לה לשוב ולחזור לעיר הפצועה, שם היא מכירה גם את סנא, צעירה מוסלמית יפהפייה בעלת קול מכשף, אם לשניים והשלישי בדרך, המתגוררת במרחק עשר דקות בלבד מאמונה. ממצב של בורות מרצון, מתוודעת רוזי לחייהן הבלתי נתפסים של השתיים, ומנסה לתעל את השנאה משני צידי המתרס ליצירה מוזיקלית. האם היא תצליח?
בספרה, "השיר של רוזי", תמר ורטה זהבי מציבה מודל נשי צעיר וחדש, דרך רוזי המרוקאית, שלא חווה את תחושת הקיפוח שאולי חוותה אמה. השיוך העדתי או המגדרי הוא נון־אישיו, וכך גם הרוסיוּת של מיש.
למשל, העדפת הסבא את אחיה של רוזי על פניה מתוארת על ידיה כך: "בזכות סבא הבנתי שאני בת ולא בן. זה נראה לי טבעי שמוריס מקבל ממנו ואני לא. כמו שלא קינאתי שמוריס משתין בעמידה ואני בישיבה, ככה לא קינאתי במעטפות עם כסף שמוריס קיבל". או, למשל, כשאמונה תוהה למה הוריה לא קראו לה שושנה או ורד, עונה לה רוזי ברוגז: "כי לסבתא שלי קראו רוזי ולא שושנה או ורד!"
מול רוזי, שיכולה לתת דרור למרדנותה חרף מחאתם של הוריה חסרי האונים, סנא חווה למעשה דיכוי כפול: בנוכחות של חיילי צה"ל, שפורצים לביתה בכל פעם שיש פיגוע כדי לחפש מחבלים, ובמכות שהיא חוטפת מבעלה הקנאי. בקיום הטרגי חסר המוצא, סנא בוחרת להשתמש ב"נשק של החלשים", במיניותה, ככלי התנגדות. בכל פעם שהיא עוברת מול החיילים - הכובשים בעיניה - היא מתאפרת, צובעת שערה לבלונדיני, נועלת נעלי עקב, לובשת ג'ינס צמוד, שרק שוליו מבצבצים מתחת למעיל הגדול שהיא עוטה על עצמה.
"אני מביטה להם בעיניים, לפעמים מחייכת חיוך של מישהי מסדרה באמריקה... זה המשחק שלי מולם. הם בסך הכל בחורים בגיל שלי. מה שבאמת מעניין אותם זה בחורות", היא אומרת. מדובר במהלך פואטי חצוף וחסר תקדים בספרות הנוער, ויש לברך עליו. מתי לאחרונה נתקלתם בדמות כזאת בספרות נוער?
כריכת הספר (טל-מאי)
"השיר של רוזי" מצליח לתאר את ההוויה האבסורדית, הכעורה ועתירת השנאה של חברון, שאנשיה, משני צידי המתרס, "גרמו למילה 'שלום' להתאבד'". ובכלל, השפה היצרית והמשתלחת בשיריה של רוזי נהיית אלימה יותר ויותר ככל שחברון נקשרת בגורלה. שפת הכיבוש נטמעת בה: "אם הייתי לידם, הייתי זורקת עליהם בלוק ישר לראש. בקבוק תבערה. מרססת אותם ביריות".
תמר ורטה זהבי הפכה מזמן לנציגה כמעט יחידה של כתיבה פוליטית נטולת התייפייפות לילדים ולבני נוער. אם זה "מולו וצגאי", שעסק במסעם של תאומים אפריקנים לישראל, עבור ב"שרוטה" וב"סלטה לאחור", שעסק אף הוא בסכסוך הישראלי־פלשתיני, ועד הביוגרפיות על מנהיגים מהפכניים דוגמת גנדי, נלסון מנדלה ומרטין לותר קינג. נראה שב"השיר של רוזי" קיימת עליית מדרגה בכתיבה הנועזת ובעיסוק בפמיניזם, בנשיות וביחסי ערבים־יהודים - אולי כי המציאות המידרדרת לא אפשרה אחרת לוורטה זהבי, סופרת ופעילה חברתית עם חוש מוסרי מפותח.
למרות ניסיונה של ורטה זהבי לא לבחור צד ולא להפעיל מניפולציות דידקטיות, לקורא הנבון ברורה נטיית ליבה. אין נחמה בשיר של רוזי, רק נקודות למחשבה.
השיר של רוזי / תמר ורטה זהבי
הוצאת טל־מאי, 176 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו