ראוי לפרסום

ליאת קנולר בת ה־40, עיתונאית, רווקה ובת יחידה לזוג בורגני מרמת השרון, היא גיבורת הספר. כבר בבחירת הדמות ניתן לראות במה אוצרי רוצה לעסוק. יש בו דיון נרחב על רווקות מאוחרת, זוגיות כושלת ודימוי גוף בעייתי של נשים - הכל בכנות מסחררת, לעיתים קשה לעיכול. מאחר שהוא כתוב בגוף ראשון, אנו עדים למחשבות הכי אינטימיות שלה, שכוללות למשל את התהייה האובססיבית לגבי הריח הרע שעולה לתפיסתה מאיבר מינה, מה שמוביל אותה מדי חודש לרופא נשים כדי לבדוק את הנושא.

היא בעלת דימוי עצמי נמוך, שכולל ביקורת מוגזמת על גופה, אופייה ועל התנהלותה הכללית. למשל, היא משווה את עצמה ואת גופה לנשים אחרות ו"גולשת באתרים של פורנו, בוחנת בדקדקנות איברי מין של בלונדיניות עצומות חזה, מנסה להשוות אותם לשלי". כמי שעובדת בעבודה לא מתגמלת באתר חדשות בינוני, ונתמכת כלכלית בהוריה, היא מרגישה שאכזבה אותם, ובעיקר את עצמה. העבודה שלה אינה מרנינה, חיי החברה שלה בתחתית הזבל, והיא חיה בדירה קטנטנה ומדכאת, שבקושי יכולה להכיל חתול.

כמו בספרים ובסדרות מהסוג הזה שבמרכזם גיבורה לא נשואה שעובדת כעיתונאית/שוטרת/בלשית (סטייל ליזי בדיחי של שולמית לפיד או אוליביה בנסון מ"חוק וסדר") - היא אישה נבונה, חרוצה ודעתנית, שמקדישה את רוב חייה לעבודתה, ונמנעת כמעט לגמרי מזוגיות. לפי השטנץ הקבוע, היא מקבלת ביום בהיר אחד את הזדמנות חייה. במקרה הזה - לכתוב סקופ סנסציוני על פוליטיקאית רמת דרג, שצפוי לשמש לה קרש קפיצה לקריירה מסחררת. הסיפור, שהודלף לה באנונימיות, משנה את חייה ומקים מרבצם שדים ושקרים שהוסתרו היטב שנים רבות - הן בחיי הפוליטיקאית והאנשים הקרובים אליה, והן בחייה שלה.

הסיפור הזה מזמין שמאלץ, סוף טוב שבו הגיבורה נישאת על גלי ההצלחה, משפרת עמדות בקריירה שלה, פוגשת את גבר חלומותיה, מתחתנת ומביאה ילדים. אך אוצרי נזהרת שלא ליפול למלכודות הקיטש, והיא מעצבת את הגיבורה שלה כאישה מורכבת, לא לגמרי מפוענחת, מלאת סתירות, שלא תמיד מקבלת את ההחלטות הנכונות בחיים (למעשה, ברוב המקרים היא עושה ההפך).

סוגיית ההורות היא מרכזית בספרה של אוצרי, שבוחן אמיתות ומוסכמות שכבר נופצו בספרים אחרים, וממשיך בטרנד. ההורים שמשתקפים מהספר הם אנשים שרואים בילדיהם עוד חלק מהרכוש שצברו, מההון התרבותי שהם יכולים לנופף בו, שמנהלים עימם יחסי אהבה־שנאה, ובמקרה הקיצוני גם מתכחשים להם אם אינם עונים על ציפיותיהם. 

כריכת הספר (כנרת זמורה ביתן)

נושא נוסף מרכזי לא פחות הוא הדיון במאבק המזרחי שצבר לו כוח, תאוצה ופופולריות בשנים האחרונות. אוצרי, למרות מוצאה המזרחי, אינה משמשת לו שופר. בביקורתיות ארסית היא מפרקת לגורמים את הטיעונים העדתיים ומראה את הצד הפופוליסטי שלהם. למשל "ההתבכיינות העלובה" של קולות מזרחים על כך שהם מודרים מנרטיב השואה, שהיו רוצים לאמץ לעצמם, בבחינת "אוי, אז מה אם שישה מיליון מתו בעינויים בלתי נתפסים, למה אף אחד לא דואג לי, שאני לא ארגיש מנודה ביום הזה?"

גם האשכנזים סופגים הערות ציניות ועוקצניות מאוצרי, אך המאבק המזרחי הוא המושא העיקרי לחיצי לעגה. הוא מוצג, דרך סיפורה של הפוליטיקאית המזרחית, כמאבק ציני ומחושב, שנועד להביס את האשכנזים, לרמוס אותם, ולהביא לאי צדק חדש, מהופך. הפוליטיקה של הזהויות והשיח על אפליה - הופכים תחת עטה של אוצרי ללא יותר מתכסיס מתוחכם בדרך לצבירת כוח. בשיא התהליך שאוצרי מובילה את הקורא אליו - היא מראה שלא רק אמינותו של הנרטיב המזרחי מוטלת בספק, אלא גם זו של אלה שנוהים אחרי מובילי המהפכה המזרחית ויכולים "להתהפך" עליהם בשנייה.

אוצרי היא כותבת אינטליגנטית, מה שהופך את חוויית הקריאה בספרה למתגמלת. רבות כבר קראנו על הרווקה המרירה, על יחסי הורים־ילדים ועל הקיפוח העדתי, אך אוצרי מצליחה להביט בכל הנושאים הללו בעין ביקורתית ומשעשעת. היא גם מצליחה להיכנס לראש הגיבורה באופן מעורר הערכה, אך אם ניקח בהשאלה ביטוי מעולם הבישול - היא לוקה קצת באפיית־יתר. אוצרי נוטה לפרשנות ארוכה מדי של כל מהלך וכל מחשבה של הגיבורה שלה, כך שלקורא לא נותר שום מרווח כדי להכניס בו את הניתוחים וההשערות שלו, מה שהופך את חוויית הקריאה ליותר פסיבית מאשר אקטיבית. 

כותבת הנאומים / מגי אוצרי, כנרת זמורה ביתן; 286 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו