קשה לומר מה הסיפור שעומד במרכז ספרו החדש, התשיעי במספר, של חיים לפיד, "אהובתו של רופא הנפש". יותר מאשר סיפור של ממש, כותב כאן לפיד, סופר ופסיכולוג, תיאור חכם ומלא ברק של יחסי היריבות בין האמת הספרותית והאמת הפסיכולוגית - האופן שבו הן מתעתעות זו בזו, מכשילות זו את זו. דווקא הסיפור ה"טוב", זה שמסביר את עצמו באופן המשכנע ביותר, הוא זה שבו עלינו לחשוד; הוא זה שמבקש להסתיר מעינינו איזו אמת קריטית.
לסיפור המושלם, זה שפותר את כל החידות וסותם את כל החורים, קוראים כאן "מוצץ". זהו "ההסבר המניח את הדעת", זה שמשלה אותנו שהתעלומה באה על פתרונה. לפעמים הוא מתחפש אפילו לגילוי נוקב במיוחד. אלא שכמו "רוזבאד" בסרט "האזרח קיין", גם פתרון המעמיד פני גילוי מלהיב עלול להתגלות בסופו של דבר כ"פתרון שאינו פותר כלום" - כזה המסתיר תחת "מחלצות החג" את "מלבושי ימי החול של האמת".
הספר מורכב מארבעה פרגמנטים. הראשון, התופס את רוב־רובו של הספר, הוא ה"ספרותי" מכולם וגם המתעתע ביותר. הוא מתחיל כסיפור אהבה עתיר גינונים רומנטיים בין נער תמים לבין בת דודתו המבוגרת והמשכילה ממנו. היחסים ביניהם מתנהלים תחת מעטה של חשאיות ומתוך טקסיות רבת־הוד: פגישותיהם השבועיות מתקיימות בשעות קבועות, בליווי "אפקטים רומנטיים" של שיחות הרות גורל בתא טלפון בלילה גשום ומכתבים שנקרעים לשניים ומוחזרים לשולח.
ספרותיות־היתר של הסיפור הראשון - למעשה נובלה - תתגלה בהמשך כחלק מהפיקטיביות שלה, נדבך בפעולת המיסוך שלה. בפרגמנטים הבאים של הספר, הקצרים יותר, יגיח מאחורי הקלעים המחבר של אותה נובלה, ויחשוף את יחסיו האמביוולנטיים עם מה שכתב ועם מעשה הכתיבה בכלל.
מהבחינה הזאת, הספר מתקדם והולך לאחור, בסדרה של נסיגות מהסיפור הראשוני לעבר מה שמתרחש מאחורי הפרגוד של תיאטרון הבובות הספרותי: אל היחסים הכוחניים, האלימים לפעמים, שבין המחבר לטקסט ולדמויות שלו, מה שאפשר לכנות "הסצנה הראשונית" של הספרות - על משקל הסצנה הראשונית בתורת פרויד, שבמהלכה נחשף הילד אל יחסי המין בין הוריו. כמו הסצנה הפרוידיאנית, המודחקת, שעומדת בבסיס התסביך האדיפלי וההתפתחות האישית והתרבותית, גם הסצנה הראשונית שבין המחבר לטקסט שלו, שהקורא מדחיק במהלך הקריאה, היא חלק בלתי נפרד מה"תסביך" הספרותי, שעושה את הספרות למה שהיא.
במובן הזה אפשר לקרוא את הספר כניסיון "לטפל" במודחק היסודי ביותר של הספרות - בסצנת הכתיבה עצמה - ולשאול על האפשרות לקרוא את הסיפור כאנליזה: מה מנסה המחבר להסתיר באמצעות הסיפור? האם הסיפור "חכם" מהמחבר? האם הוא מספר איזושהי אמת פנימית, תת־קרקעית, שהמחבר לא מודע לה, כמו בחלום? או שמא ההפך הוא הנכון, והסיפור הוא תעתוע, הסוואה, שקר שמספר המחבר כדי להסתיר מעצמו איזושהי אמת כואבת?
כריכת הספר (כתר)
זה לא ספר שמרחף בנינוחות דרך דמויות ומצבים. הוא נמצא במרדף מתמיד וחסר מוצא אחרי האמת הפסיכולוגית, ששומטת את הבסיס מתחת לאפשרות לספר סיפור אחד, תמים, ומבצעת בו סדרה של מהפכים. אחת הדמויות מסבירה זאת דרך משל על כדור פורח עם חור קטן. האוויר אוזל בהדרגה, הכדור מאבד גובה וצריך לזרוק לקרקע כל מה שאפשר כדי להינצל מפני הפראים שאורבים למטה. הנוסעים משליכים את כל רכושם, אפילו את סל הנצרים עצמו. השאלה היא מה יהיה השלב הבא: האם ייזרקו גם חלק מהנוסעים? אלא שכדי להיוושע, יהיה עליהם לזרוק את החור עצמו.
לפיד מותיר את הקורא שלו חסר מנוחה, מתרוצץ בין פרשנויות, בעמדת נחיתות תמידית. אם בספרי בלש הקורא יודע אחרי מה או מי מחפשים, כאן התהפוכות נוחתות על ראשו בהפתעה. זה מסוג הספרים שמתגלים במלוא הווירטואוזיות שלהם רק בקריאה שנייה: רק לאחר שנחשפת מסכת המיסוכים וההטעיות, אפשר לחזור לאחור ולאתר את החורים שנטמנו בתחכום בין השורות.
עם זאת, יש ממד פרדוקסלי בצביון הבלשי שמקבלת כאן ההתבוננות הפסיכולוגית, כאילו היתה מרדף בלתי פוסק אחרי "אמיתות" פסיכולוגיות, שמתקדם בחוסר נשימה מחידה לחידה; שכן במידה מסוימת, דווקא הניסיון לאגף את ה"חומריות" של הספרות במרדף אחרי מודחקים חמקמקים לא פוגש בסופו של דבר אלא את זנב הנחש שלו עצמו.
אהובתו של רופא הנפש / חיים לפיד; הוצאת כתר, 220 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
