רוח רפאים בג'ורג'טאון

לפי הבודהיזם הטיבטי, בַּארְדו הוא שלב הביניים שאליו מגיעה הנשמה לאחר מות הגוף, לפני שתחזור ותתגלם בגוף חדש. התרופפות האחיזה בחיים מאפשרת התבוננות פנימה, וכך מתממש הפוטנציאל לתובנות ולשחרור ממחסומים שיש בבארדו (וכך יש מעין בארדו גם בחיים עצמם, בחלומות, מדיטציה ועוד). 

באזור הדמדומים הזה של אחרי־החיים, מיקם הסופר האמריקני ג'ורג' סונדרס את "לינקולן בבארדו", שעליו גם זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2017. אלא שבפועל הבארדו שהוא מתאר רחוק מהתורה הבודהיסטית. בעולם הרוחות הצפוף שהקים סונדרס מעל בית הקברות בג'ורג'טאון שבוושינגטון חוסים דווקא מי שלא מסוגלים להרפות מהחיים, שלא נרפאים מהטראומה של מותם בטרם עת. 

מצטופפים כאן כל האומללים: מי שנרצחו באכזריות בדמי ימיהם, שחתכו את ורידיהם והתחרטו ברגע האחרון או שמתו בתאונה רגע לפני מימוש תשוקתם הגדולה. הם מרחפים סמוך לקבריהם כבמין סנטוריום של חסרי מרפא, מייחלים לרפואה, לפתרון. הם לא חושבים על עצמם כמתים אלא כעל חולים שהושמו ב"ארון חולים" עד שיבריאו. הם חיים - כלומר, מתים - בהכחשה.

בעוד המוות שולח להם את החזיונות המתוקים ביותר כדי לפתותם לבוא, להתקדם אל הבלתי נמנע, הם אוחזים בחייהם הקודמים בציפורניים, מסרבים להשלים עם גורלם ודבקים בבארדו כבמין סדק בזמן בין החיים לבין המוות. הם לא ימותו עד שלא ישלימו עם המוות, ובינתיים הם תקועים בהווה שכולו התאבלות על החיים שהיו.

כל אחד מהם לובש את דמות פצעו, הפיזי או הרוחני. רוחו של נער הומוסקסואל תאב חיים מתגלמת באמצעות צרור עיניים, אפים וידיים חקרניות, שמזנקים החוצה ממקומם כמו זר פרחים; וגבר שלא הספיק לממש את תשוקתו לאשתו הצעירה מגולם באמצעות איבר עצום. זהו מעין "קרנבל הפוך" שבו רוחות הרפאים לובשות בצורה הגרנדיוזית ביותר את הכאב הפנימי ביותר שלהן.

אל המרחב הפנטסטי הזה מגיע בפברואר 1862 ווילי לינקולן בן ה־11, בנו של הנשיא אברהם לינקולן, שמת ממחלה. הרומן מתרחש כמעט כולו במהלך היום והלילה שלאחר קבורת הילד, כשהאב לא מצליח להיפרד מבנו. הוא חוזר אל בית הקברות ואוסף את גופת בנו בזרועותיו בגילום של סצנת ה"פייטה" - וכך רוחו של הילד, שמספיקה לחזור ולהיכנס אל תוך גופת הילד הקרה, זוכה לחיבוק נוסף עם האב החי. 

הנגיעה של האב בבן, של החי במת, מכניסה חיים, אם אפשר להתבטא כך, בכל יושביו המתים של בית הקברות, ומעוררת אותם להתבונן בחייהם לפני ואחרי המוות. אבל הנגיעה הזאת משפיעה גם על החי, על הנשיא לינקולן, שמנהיג באותה שעה את ארצו במלחמת האזרחים העקובה מדם, שעתידה לגבות את מספר החללים (האמריקנים) הגבוה ביותר מכל מלחמות ארה"ב. 

המלכוד של הנשיא בין השכול הפרטי שלו לשכול הקולקטיבי הוא מרכז הכובד הרעיוני של הרומן. ווילי לינקולן מובא למנוחות ביום שבו פורסמה רשימת החללים העצומה לאחר ניצחון האיחוד בפורט דונלסון, והכאב על מות בנו כאילו שולל מהנשיא את היכולת לגונן על עצמו מאחורי שריון של ניכור. הוא ניצב חשוף־לב מול ממדי הקטסטרופה של המלחמה וכמעט מתמוטט. התזה שנרמזת כאן לגבי הנשיא לינקולן היא שהשכול על מות בנו "הכשיר" אותו להיעשות לאב האומה כולה בזמן שגם בה היכה השכול, נשיא שתהומות כאבו הפרטי איפשרו לו להכיל בתוכו את צער האומה כולה.

"צער הרבים" שבמוות מגולם כאן קודם כל בצורה, וזה גם ההישג הספרותי הווירטואוזי של סונדרס. אין כאן מספר אחד. רשות הדיבור עוברת בין הרוחות בבית הקברות, והן מספרות יחד, בהמשכים, על כאביהן ועל מה שמתרחש לנגד עיניהן בבארדו. מבחינה גרפית, הספר נראה כמו מחזה שכולל עשרות דמויות. לצידן מובאים עוד עשרות ציטוטים קצרים ממקורות היסטוריים אמיתיים ופיקטיביים, המספקים שלל נקודות מבט - לפעמים סותרות - על דמותו של לינקולן וההקשרים ההיסטוריים של הסיפור. 

בליל הקולות הזה היה עלול לקרוס אל קקופוניה גמורה, אבל סונדרס מצליח לתזמר אותם ביעילות לסימפוניה מרגשת וקלה לקריאה (תורם לזה תרגומו הגמיש והיצירתי של אמיר צוקרמן). זה מרשים בייחוד אם מביאים בחשבון שזהו הרומן הראשון של סונדרס, שהיה ידוע עד כה בזכות הסיפורים הקצרים המבריקים שלו (שמהם תורגם לעברית "עשרה בדצמבר", גם כן בידי צוקרמן). אף על פי שהרוחות מדברות בקולות מובחנים מאוד אלה מאלה, האפקט המצטבר הוא כאילו הרומן נכתב מתוך תודעה קולקטיבית אחת, במקהלה עוצמתית שכל חבריה שרים יחד קינה אנושית על סוף החיים. 

אפשר לקרוא את הרומן בזיקה לפוליטיקה העכשווית באמריקה. הספר לא נכתב כביקורת על נשיאותו של טראמפ - הוא פורסם רק חודש לאחר השבעתו של טראמפ לנשיאות, וסונדרס אמר בראיונות שסיים לכתוב את הרומן עוד לפני שטראמפ הודיע על מועמדותו. אבל אולי אין זה מקרי שספר השם במרכזו את דמותו המיתולוגית של לינקולן נוחל הצלחה מסחרית כבירה (הספר היה רב־מכר) דווקא כעת. 

ריבוי הקולות ברומן ודמותו האבהית והמכילה של לינקולן - במיוחד לאחר שקוראים את הסיום המבריק של הספר (אולי אפילו מבריק מדי, "פתור" מדי) - עשויים להסגיר איזו כמיהה עכשווית לשוב לאחור, נגד כיוון ההיסטוריה, אל החזון הלאומי שלינקולן מייצג יותר מכל נשיא אחר בתולדות ארה"ב: חזון של חברה פלורליסטית והומנית, המישירה מבט אל כאביה ומתחיה הפנימיים. דמותו של האב הרחום לינקולן, האוסף לחיקו את גופת בנו המת, עשויה להיקרא, בחילופי מקומות, כמייצגת את הכמיהה להיאסף בידי דמותו האלמותית של לינקולן, שנמצא הפעם מצידו השני של המוות. 

לינקולן בבַּארְדו / ג'ורג' סונדרס; מאנגלית: אמיר צוקרמן; כתר, 411 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו