איש אחד, מובטל, הולך ללשכה לחתום אבטלה, מתיישב מול הפקיד. בלי להסתכל עליו, הפקיד שואל אותו מה מקצועו. האיש אומר, אני סופר. הפקיד אומר, אין כזה מקצוע, סופר. המובטל מתעקש. לבסוף הוא מציע עסקה: אספר לך סיפור, ואם הסיפור יהיה טוב בעיניך, תחתום לי על הכרטיס.
מכאן מתחילים לנבוע סיפורי אלף לילה ולילה: דג שממלא משאלות, מיליארדר מקסיקני שמקים רשת ישראלית של זירות שוורים, פלשתיני שנעצר בברוטליות, אישה רדופה שמוצאת תחפושת מושלמת. הסיפורים תוכפים כמו במכונת סיפורים בלתי־רצוניים, פקודת סיפור מתרוצצת ללא אדון.
אפילו סיפור המסגרת בלשכת האבטלה מאבד את מעמדו המארגן ומצטרף כחוליה בשרשרת הסיפורים. הסופר המובטל מוחלף בסופרת, תזזית גרוטסקי שמה, שמפלרטטת עם הפקיד, משדלת אותו להקשיב לסיפוריה, לפעמים מפשילה כתפייה דקיקה, חושפת חזייה שחורה, מפעילה את כל האמצעים.
המטמורפוזה של הסופר בדמות סופרת פתיינית מאירה את יחסי הכוח שבין הסופרים לפציינטים התובעניים שלהם, פקידים או סתם קוראים. הסופרת מתרפסת בפני אדונה הפקיד, מתחנחנת, קוראת לו "מלך רם", "מלך רב מעללים ומעלות", עושה כל שביכולתה כדי למשוך את תשומת ליבו בסיפוריה, מעצבת אותם במיוחד לטעמו. אבל גם הוא כבר לא אדון לעצמו, הוא לכוד, סיפוריה קנו עליו בעלות והוא מתחנן שתמשיך, תלוי בה כשם שהיא תלויה בו.
הכתיבה של תומר גרדי עתירת תנופה, אבל אפילו יותר מכך - היא עתירת בלמים. גרדי מפעיל במיומנות רבה שלל להטוטים רטוריים - מהפלגות פואטיות עד למשפטים תמציתיים, חתומי הבעה - ועם זאת נזהר שלא ללכת שבי אחרי הסיפורים, לא להתמסר ליסוד הפתייני שלהם.
כריכת הספר (הוצאת פרדס)
הסופרת תזזית משלהבת את הפקיד בהבטחות לסיפורים מסעירים: "אתה לא תאמין!... ישועות! ריגושים! לבבות נצבטים! גילויים עצמיים! חרבו השלופה! שדיה הזקורים! סיפורים... לבלות בהם. את השבועות והימים". אבל הבטחותיה לא מתקיימות. סיפוריה מרושלים במכוון, מציגים לראווה את תהליכי הבנייה שלהם ("עודד, נראה לי קראו לו. נקרא לו עודד. למה לא"). קצותיהם פרומים, אף אחד מהם לא מגיע למיצוי. תאוות הריגושים של האדון פקיד, כמו זו של הקורא, לא מסופקת כאן.
הכתיבה של גרדי לא מענגת, היא נאבקת בעונג. שם הספר, "או שכספך יוחזר", הוא קריאת תיגר על התביעה הסמויה של הקורא לענג אותו בסיפורים ("ההנאה מובטחת, או ש..."). גרדי פועל בסיפורים האלה כחוקר יותר מאשר כסופר. הוא נמנע מלהפעיל עד תום את המנגנון הסיפורי, ומעדיף לשאול על יחסי הניצול ההדדיים שמתקיימים במסגרתו בין סופרים לקוראים.
בכמה מהסיפורים מופיעות מלחמות שוורים, שעשויות להיקרא כמטאפורה היפרבולית ליחסי הכוח האלה. מתואר בהם המוות הנורא של השוורים: הריטואל הקפדני שנועד להאריך את סבלם, לשמור אותם חזקים מספיק כדי שתהיה דרמה וחלשים מספיק כדי להבטיח שיוכנעו. מובא פרוטוקול דקדקני של ההתעללות. איך מניחים על השור משקולות כדי להחלישו, איך פוצעים אותו בדיוק במידה כדי להרגיזו, כדי להבטיח קרב יפה.
אבל מי זה מי במטאפורה הזאת? האם המטאדור הוא הסופר, שמתעלל בקורא ומהתל בו, מתוך היכרותו האינטימית עם מנגנוניו הנפשיים? או שמא זהו הקורא, שתובע מהסופר לתת מעצמו עוד ועוד, להקריב את עצמו על מזבח הספרות, להגיר דם, להפיק עבורו דרמת ייסורים מרטיטת לבבות?
זהו ספרו השלישי של גרדי. קדמו לו "אבן, נייר", שגולל במגוון אסטרטגיות כתיבה את סיפור הארכיון של מוזיאון בית אוסישקין, וספר בגרמנית בשם "גרמנית שבורה", שנכתב בשפה שגרדי, המתגורר לסירוגין בברלין ובישראל, אינו דובר ברהיטות, אלא כמהגר. "או שכספך יוחזר" ממשיך את הקו הביקורתי של הספרים הקודמים, ומנסה להתבונן בספרות מתוכה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת, להיאבק בסיפור בעוד הוא נכתב. הנחת היסוד בקובץ הזה היא שלסיפור יש כוח חזק, פראי, אבל כמו השור מול המטאדור - גם הסיפור עצמו מוכנע מראש.
מה שנותר הוא המחאה נגד הסיפור. כפי שמנסח זאת כאן סופר אחד: "על שום מה ומדוע אספר סיפורי? בסיפורים איבדתי הן טעם, הן עניין. על הנפש אינם מקילים. על העולם רק מכבידים. מסבכים, מעיקים. מחניקים... את כאבי אני מביע היטב ובצורתו הטהורה ביותר בעודי יושב. ראשי בין ברכיי המקופלות, זרועותיי עטופות סביב עצמי ואני בוכה".
או שכספך יוחזר / תומר גרדי; פרדס, 186 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו