תמי בצלאלי (65) עוסקת באמנות: רושמת, מפסלת, מאיירת. מלמדת רישום בבצלאל במחלקה לאמנויות המסך. ב־2016 ראה אור הרומן הראשון שלה, "תישארי", וכעת היא עובדת על הרומן השני.
מה משך אותך בספר "אנשים נגעו בירח"?
"הספר הזה היכה בליבי מההתחלה, עד כדי כך שבמשך יותר משנה סירבתי לאייר אותו. הייתי בטוחה שאין לי יכולת לצייר ספר כזה - לתת דמות למשהו מופשט כמו זיכרון נראה לי כמו פלישה לאחד המקומות האינטימיים ביותר של הנשמה. אבל אורית גידלי התעקשה וחיכתה בסבלנות, עד שפתאום הבנתי שאני בכלל לא חייבת לצייר זיכרון. זה היה גילוי גדול עבורי, כי זה היה הרגע שהבנתי שהספר הזה הוא גם שלי. ציירתי שקית שבתוכה הזיכרון, כפי שסנט אכזופרי צייר תיבה שבתוכה כבשה".
כריכת הספר (כנרת זמורה ביתן)
ספרי קצת על תהליך העבודה עם אורית.
"שום דבר לא היה קורה בלי שיתוף הפעולה ההדוק, הכמעט יומיומי, ביצירה של הספר. אני חושבת שאורית רצתה שאאייר את הסיפור שלה לא בגלל הקווים שלי - יש אמנים שהקווים שלהם הרבה יותר טובים - אלא בגלל שמשהו ברישומים שלי דיבר, כך הסבירה לי, למקומות עמוקים אצלה. רשמתי בעיפרון על נייר, ואת הרקעים עשיתי מקרעים של נייר שאותם צירפתי במחשב, והנחתי מתחת לרישומים".
האיורים שלך מאוד לא סטנדרטיים.
"'אנשים נגעו בירח' הוא ספר ילדים לא סטנדרטי. הוא חף מצבע כמעט לגמרי מצד המראה, ומצד התוכן מדובר בו על אהבה למישהי שכבר מתה, על בדידות ועל חמלה. לא תמיד אני משתמשת בעיפרון, לפעמים אני עובדת ישירות על המחשב, בעזרת לוח דיגיטלי ותוכנת ציור. בספר הזה נזקקתי ליותר רכות בנגיעה, כי איך הייתי מציירת איש זקן? או אהובה שכבר לא קיימת? איך הייתי שומרת על הפיוט? לא ראיתי טכניקה שהתאימה לי יותר מעיפרון פשוט על נייר".
מהו מקום המאיירת בספר ילדים?
"המקום שלי כמאיירת הוא מקום של פרדוקס גדול. באתי למקום שכבר קיים, אבל זכותי להפוך אותו לגמרי. זוהי זכות שאני מרגישה חרדת קודש לקחת לעצמי, ואין לי אפשרות לקחת אותה בלי הסכמה מלאה ושיתוף פעולה אמיתי עם הסופרת".
ציטוט/איור שמדבר לליבך.
"האיור למילים 'מה עשיתי'. אלה מילים שבעיניי אומרות את אחד המקומות הקשים בנפש האנושית, את החרטה. הזקן חוזר הביתה אחרי שמכר את הזיכרון האחרון שלו, וזה מה שיש לו בראש: 'מה עשיתי'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו