קרש ההצלה המסתורי ממלחמת יום כיפור

זה היה הלילה הראשון במלחמת יום הכיפורים, בין שבת לראשון, אור ל־7 באוקטובר 1973. נגמ"ש ברדלס M-113, שעליו לוחמי השריון מפלוגה ב' בגדוד הסיור 288 של אוגדת המילואים בפיקוד המרכז, נע ממחנה עופר בירושלים לכיוון צפון. המציאות בשטח היתה קשה: צבא סוריה פלש לרמת הגולן, ובמערכת הביטחון חששו שיגיע במהרה לטבריה. כוחות רבים הוזנקו לאזור כדי לבלום את הדהירה.

שבעת חיילי הנגמ"ש, שכונה "ברחש" במערכת הקשר הפנימית, עסקו בזיווד הכלים כשקיבלו פקודה להתייצב בשעה 8 בבוקר בצומת צמח, עם כל הפלוגות בגדוד. את הדרך הם עברו באופן לא שגרתי, שמלמד עד כמה נתפס צה"ל לא מוכן. "אפילו לא היו מובילי טנקים, כך שכולנו נסענו על הזחלים, השרשראות, והנסיעה נמשכה כל הלילה", מספר סמל אלי ערמון, אחד הלוחמים.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

במהלך התנועה האיטית צפונה צץ רעיון במוחו של ערמון, אז בן 26. "לא יכולנו להתקשר הביתה למשפחות ולדווח להן שהכל בסדר, אז פירקתי מארגז תחמושת את מכסה העץ, ובצד הפנימי שלו רשמתי את השמות ומספרי הטלפון שלקחתי מאנשי הצוות במהלך הנסיעה".

וכך הוא כתב:

"בבקשה לצלצל שמרגישים מצוין והכל בסדר, למסור ד"ש למספרים:

אלי שעיה, מושב נחלים, 906229 (03)

אלי (אליעזר) ערמון, פתח תקווה, 917288 (03)

דוד עזרא, פתח תקווה, 910218 (03)

שרון יצחק, בני ברק, 782796 (03)

פיינשטיין דני, 416267 (03)

ויינשטיין מנשה, ירושלים, 261445 (02)

אלשיך דוד, 881901 (03)

תודה רבה"

בסביבות 4 לפנות בוקר, כשטור הג'יפים, הטנקים והנגמ"שים של הגדוד נע בכביש 90 וחלף על פני קיבוץ גשר שבבקעת הירדן, עשרה קילומטרים מנקודת היעד בצומת צמח, הבחין ערמון באזרחים ישראלים שעומדים בצד הדרך. היו אלה בני הקיבוץ, שיצאו לשער הכניסה כדי לצפות בנסיעת הכוחות צפונה.

"סימנתי לאחד החבר'ה שעמדו שם וזרקתי לעברו את המכסה", מספר ערמון. הקיבוצניק לקח את המכסה של ארגז התחמושת, ובמשך כמה ימים צלצל ממזכירות הקיבוץ למספרים שנכתבו על קרש העץ, כדי להרגיע את המשפחות לגבי בניהן שבחזית.

למחרת כתיבת הקרש כבר השתתפו הלוחמים בנגמ"ש בקרבות הבלימה וההבקעה הקשים בגולן. כולם שרדו את המלחמה.

הקיבוצניק שמצא את הקרש העביר אותו לארכיבאי של הקיבוץ, שהכניס אותו לארגז שעליו נכתב "יום כיפור 1973". הוא נותר שם, בין הררי מזכרות ומסמכים, עד שהתגלה במקרה.

הקרש שנכתב עליו ב־7 באוקטובר 1973, עם מספרי הטלפון של החיילים / צילום: עופר חן

• • •

לפני כשנה פתחה שרה זהר (72), מנהלת הארכיון בקיבוץ גשר, את הארגז שעליו נכתב "מלחמת יום כיפור". היא גילתה את הקרש, שבניגוד לשאר המסמכים בארגז, תיאורו כלל לא הופיע ברישומים, והניחה אותו בתצוגת הארכיון הפתוחה לקהל.

"התכוונתי ליצור קשר עם האנשים הרשומים, אבל מספרי הטלפון השתנו מאז 1973, כך שזה לא היה אפשרי", היא מספרת. "בכלל לא עלה על דעתי שזה יעניין מישהו. פה ושם באו חוקרים שעוסקים במלחמות ישראל, הראיתי לכמה מהם את הקרש, אבל אף אחד לא התרגש מכך או התעניין במיוחד. הקרש סתם נשאר לעמוד שם".

לפני כשבועיים ביקרה בארכיון נועה הרניק, אחותו השכולה של מפקד סיירת גולני, רס"ן גוני הרניק ז"ל, שנפל במלחמת שלום הגליל. "נועה היא אספנית של ספרים ישנים לילדים, ובניסיון להגדיל את האוסף, היא מסיירת בארכיונים שונים", מסבירה זהר. "כשהגיעה אלינו, היא ראתה את הקרש, התרגשה ושאלה אותי מה זה. עוד באותו ערב היא שיתפה את התמונה שלו בפייסבוק".

אחד מחבריה של נועה, אוראל יוסיפוביץ', בעל בלוג בנושא אספנות ומחקר היסטורי, יצר קשר עם מפעילי עמוד הפייסבוק של אתר "נוסטלגיה אונליין" וביקש סיוע באיתור החיילים. ההודעה הגיעה ל־41 אלף העוקבים של העמוד, ובתוך זמן קצר אותרו כל הלוחמים שהיו בנגמ"ש. התברר כי שמם של שני לוחמים לא נכתב על הקרש, מכיוון שישבו על גג הנגמ"ש ולא עם שאר החיילים שבתוכו: מפקד הנגמ"ש, אמיר כהן, והמאגיסט משה (ג'נגו) פטל.

יצחק שרון (78), נהג זחל"ם שהיה בנגמ"ש, קיבל את שיחת הטלפון בעת שנהג במכוניתו. על הקו היה הנכד שלו, טל. "הוא אמר לי, 'סבא, מצאו איזה קרש ממלחמת יום כיפור, שאתה מופיע בו'. עניתי שזאת בטח טעות, כי אני לא זוכר שום דבר כזה ובטח מדובר במישהו אחר בעל אותו שם. הוא שלח לי את התמונה של הקרש בווטסאפ.

"עצרתי בצד, הסתכלתי על התמונה, ופתאום ראיתי את מספר הטלפון של הבית שבו התגוררתי אז בבני ברק, ואת השמות של החבר'ה שלי מהנגמ"ש. הייתי בהלם. לא יכולתי להמשיך לנהוג".

אלעזר רמון (68), תושב קיבוץ גשר, נחשף לתמונת הקרש בפייסבוק בשעת לילה מאוחרת. הוא מכיר היטב את לוחמי הנגמ"ש: בשעה שהם נסעו לגולן, הוא היה קצין צעיר שלחם בסיני, אבל אחרי המלחמה הפך למפקדם במילואים.

"בהתחלה ראיתי את השם של מנשה ויינשטיין. המשכתי להסתכל על התמונה ונתקלתי בשם אלי ערמון. הבנתי שיש כאן משהו. ב־11 בלילה שלחתי את התמונה בווטסאפ לדוד אלשיך, נהג הנגמ"ש, והתקשרתי אליו. לא הצלחתי להירדם כל הלילה. בבוקר שלחתי את התמונה גם לוויינשטיין".

אלי ערמון (72) קיבל את התמונה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. "קרוב משפחה שלי ראה את השם 'ערמון' על הקרש בפוסט בפייסבוק, ושאל אם אנחנו מזהים. מייד זיהיתי את כתב היד שלי. התרגשתי כל כך. לא חשבתי שאתקל אי פעם בקרש הזה".

• • •

בשבוע שעבר הפגשנו את לוחמי הנגמ"ש באתר יד לשריון שבלטרון. חלקם המשיכו לשרת יחד במילואים במשך כ־20 שנים אחרי המלחמה, והיו בהם ששמרו על קשר עד היום. לאחרים זו היתה הפעם הראשונה שבה הם נפגשים מאז תום המלחמה.

מפקד הנגמ"ש, אמיר כהן (69), מתגורר כיום ביישוב יובלים שבגליל התחתון; מנשה ויינשטיין (67) מתגורר במושב גן חיים שליד כפר סבא; משה (ג'נגו) פטל (67) בצורן־קדימה; יצחק שרון באלקנה; חיים זיסוביץ (68, שהצטרף לנגמ"ש רק בהמשך) בבית חורון; דוד אלשיך (71) בראשון לציון; אלי ערמון בירושלים; ודני פיינשטיין (68) בתל אביב.

כולם באו למפגש, למעט אחד. אלי שעיה ז"ל, ששמו הופיע ראשון ברשימה, נהרג ב־1975 עם אשתו רימונה בתאונת דרכים. בנם, דותן, שהיה אז תינוק בן שנה וחצי, בא למפגש במקום אביו. 

על הנגמ"ש "ברחש" במהלך המלחמה. בשורה העליונה מימין: זיסוביץ, אלשיך, כהן, ערמון, ויינשטיין. למטה: ג'נגו (פטל)

זה היה מפגש מרגש שנמשך שעות. הזיכרונות המשותפים הפכו את החבורה שוב לצעירים שהיו אז, בשנות העשרים לחייהם. כל אחד מהם שאל על חייהם של האחרים, על מצב הבריאות ועל מספר הילדים והנכדים, הם החליפו זיכרונות מהמלחמה וביקשו לראות את הקרש ולגעת בו. בין לבין בלטו הצחוקים שחיברו ביניהם כבר אז. ההווי המילואימניקי, מתברר, חי ובועט גם אחרי חמישה עשורים.

"בשבילנו זה כאילו היינו יחד אתמול", אומר ג'נגו. "אחרי כל מה שעברנו יחד, החברות הזאת אינה תלוית זמן. היא נשארת לתמיד".

ויינשטיין: "עד לפני שבועיים הייתי בטוח שאלי כתב את השמות שלנו על פתק. לא זכרתי בכלל שזה היה על קרש". 

ערמון: "אני זוכר שההורים שלי סיפרו לי על הטלפון הראשון שבו הם קיבלו דיווח עלי. הם ניסו לתחקר את מי שצלצל היכן אני נמצא ומה קורה איתי, אבל הוא לא ידע כלום".

איך בכלל עלה לך הרעיון להכין את הקרש?

"לא היתה לנו שום דרך לתקשר עם הבית. אנשים נעלמו לשבועות וחודשים, ואף אחד לא ידע מה עלה בגורלם. שש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים, כשעוד הייתי חייל בסדיר בנח"ל, נסענו באוטובוס משכם לרמת הגולן בלי שיכולנו לדבר עם המשפחה, אז עשינו דבר דומה. זה עזר אז, ואמרתי שזה בטח יעזור גם הפעם".

במהלך התחקיר בעקבות זהותם של הלוחמים מהקרש, התברר כי עניין ה"תתקשרו אלי הביתה ותמסרו שהכל בסדר" היה נפוץ מאוד במלחמות באותה תקופה. באחת התגובות לפוסט בעמוד "נוסטלגיה אונליין" סיפרה גולשת שבאמצע המלחמה צלצל הטלפון בביתה, ואישה דיווחה לה שהכל בסדר עם אחיה. האישה שדיווחה היתה שושנה דמארי ז"ל, שהופיעה בפני חיילים בצפון, וכשירדה מהבמה פתחה פנקס, לקחה מכל אחד את מספר הטלפון, ועם שובה הביתה התקשרה לכל ההורים.

העיתונאי הוותיק חיים זיסוביץ לא היה בנגמ"ש בלילה הראשון של המלחמה, אך הצטרף לחברים כעבור שלושה ימים כחובש. הוא נשאר איתם עד שהשתחררו הביתה, בתום כחמישה חודשים.

"חשוב להבין שלא לכולם היו אז טלפונים בבית", הוא אומר. "כשהגענו לטבריה, הצלחתי להתקשר פעם אחת לשכנים וביקשתי מהם למסור להוריי שאני בסדר. אף אחד לא ידע מה קורה. כשיצאתי הביתה בפעם הראשונה, אותם שכנים באו אלי ושאלו אם אני יודע מה עם הבן שלהם. לא היה לי מושג. בדיעבד התברר לי שהוא נפל".

אלשיך: "כמה ימים אחרי תחילת המלחמה, הצלחנו ליצור קשר בעצמנו עם הבית בדרך לא דרך. כבשנו את תל פארס בחזרה מידי הסורים, וכשנכנסנו לבונקר, מצאנו שם טלפון ידני. אחד החבר'ה התעסק עם הטלפון והגיע למרכזייה הצבאית בחיפה.

"הוא אמר למרכזנית: 'תקשרי אותנו בבקשה למספר זה וזה', והיא שאלה אותו: 'איפה אתם?' כשהוא ענה: 'תל פארס', היא אמרה: 'זה לא יכול להיות, הסורים בתל פארס'. הוא אמר לה: 'אנחנו בתל פארס, הגענו לכאן עכשיו'. והיא קישרה אותו לבית שלו.

"ככה עברנו אחד אחרי השני והתקשרנו הביתה. לדבר עם ההורים באמצע המלחמה זה משהו מיוחד".

רמון: "לא ייאמן שהקרש הזה ישב לידי כל השנים האלה. אמא שלי, שתהיה בת 100 בקרוב, היא שתייקה אותו בארגז של יום כיפור בארכיון הקיבוץ".

• • •

גם היום, 46 שנים אחרי, הם זוכרים כל רגע מאז גויסו למלחמה ועד לשחרור. שרון מיהר להתייצב בירושלים כשקיבל צו 8, ואפילו לא היה לו אוכל כדי לשבור את הצום. ערמון מספר שבאוטובוס, בדרך לשטח הכינוס במחנה עופר, חיילים התפללו תפילת נעילה. "למזלי, לקחתי איתי חצי חלה מהבית. כי כשהצום נגמר הלכתי למטבח במחנה לאכול, וגיליתי שלא נשאר כלום. אכלתי את החלה שהבאתי".

ויינשטיין: "אני הצלחתי לגנוב רובה עוזי עם קת רגילה כשהיינו במחנה עופר".

פיינשטיין: "במרכזי הגיוס היה כאוס. יצאתי לדרך בג'ינס ובסנדלים". 

אנשי הנגמ"ש. למעלה מימין: סמ"ר חיים זיסוביץ בן 68, חובש; סמ"ר דוד אלשיך בן 71, נהג נגמ"ש; סגן אמיר כהן בן 69, מפקד נגמ"ש; סמל אלי ערמון בן 72, לוחם; למטה: רב"ט יצחק שרון בן 78, נהג זחל"ם; טוראי מנשה ויינשטיין בן 67, מאגיסט שמאל; רב"ט משה (ג'נגו) פטל בן 67, מאגיסט ימין; סגן אלעזר רמון בן 68, מ"מ בגזרת סיני // צילום: עופר חן

יחגגו עצמאות ביחד. מימין: אמיר כהן, דוד אלשיך, דני פיינשטיין, יצחק שרון, חיים זיסוביץ, אלעזר רמון, אלי ערמון, ג'נגו פטל ומנשה ויינשטיין // צילום: עופר חן

זיסוביץ, שבאותו זמן היה בנגמ"ש סמוך, נזכר כי "כשהגענו לצמח, אחרי הנסיעה מירושלים, אזל לנו הדלק. היינו צריכים להמשיך לרמת הגולן. מפקד הגדוד, סא"ל צביקה דהב, היה בכיר ב'פז', והוא הרים כמה טלפונים ודאג שכמה עובדים של החברה יבואו לתדלק את כל הכלים".

שרון: "בבוקר, כשהיינו בצמח, שאלנו את מפקד האוגדה, מוסא פלד, איפה הסורים כרגע. הוא ענה: 'לכו תמצאו אותם'. באותו זמן הם כבר עברו את רמת מגשימים והגיעו לגבעת יואב, בדרך לטבריה".

זיסוביץ: "כשהתחלנו לעלות לכיוון הרמה, מזג האוויר היה פסטורלי ונחמד. בדרך התחלנו לראות אמבולנסים חולפים על פנינו, כלים נטושים ושרופים של צה"ל, ואז התחילה לחלחל ההבנה שאנחנו לא בטיול שנתי. כשראינו מטוסים סוריים חולפים על פנינו בכיוון טבריה, להטיל פצצות - חלפה השאננות מששת הימים. הם ירדו עלינו. למזלנו הצלחנו למצוא מסתור, כך שהם לא הפציצו אותנו". 

ויינשטיין: "יריתי לעבר המיגים הסוריים עם העוזי שגנבתי".

זיסוביץ: "לי, כחובש, לא היה נשק. כשנתקלנו בטנקים ובנגמ"שים נטושים, שלנו ושל הסורים, עצרנו ולקחנו רובים מחיילים הרוגים".

כהן: "אני חושב שיחסית לכל הברדק של היום הראשון, הצלחנו להתארגן בצורה די מהירה ומוצלחת. ברור שזה לא היה מצב אידיאלי, אבל התחושה שלי לאורך כל הדרך היתה שאנחנו צבא מנצח, עם הרבה ביטחון עצמי.

"לאורך כל המלחמה ספגנו הפגזות כבדות, ובמזל לא נפגענו. כל נגמ"ש פעל באופן עצמאי. היה לנו מפקד פלוגה מדהים, יוסטה בלייר, שנפטר כמה שנים אחרי המלחמה".

זיסוביץ: "אני לא אגיד שהיינו כצאן לטבח, כי נלחמנו, אבל לא ידענו אפילו מה קורה בגזרה שלנו. אמיר, כמפקד הנגמ"ש, נחשף למערכת הקשר וידע יותר מאיתנו מה קורה מסביב".

ג'נגו: "גם מערכת הקשר בתוך הנגמ"ש לא עבדה כמו שצריך".

• • •

מצמח המשיכו הכוחות לצומת אל על, ומשם לרמת מגשימים ולתל ג'וחדר. שם מצאו נגמ"ש הפוך, ובתוכו את גופתו של סגן מפקד הפלוגה, סרן יהונתן גוברמן ז"ל.

"הורדתי את החיילים לתפוס עמדות ופתחנו באש לעבר הכוח הסורי שהיה שם", משחזר מפקד הנגמ"ש, כהן. "פתאום, במרחק של 15 מטרים מאיתנו, קמו שלושה חיילים סורים לבושים בגופיות לבנות. לקחנו אותם בשבי".

למחרת הם הגיעו לתל פארס. הנגמ"ש הסמוך להם ספג פגיעה ישירה מפגז, וחברם, רב"ט דב סולניצה ז"ל, נהרג. זיסוביץ, שהיה בחלקו האחורי של הכלי המופגז, נכווה באפו, ועבר לנגמ"ש שבו היו מי שהפכו לחבריו עד היום.

במשך שבוע שהו לוחמי הפלוגה בתל פארס. הם התמקמו במוצב שנבנה על ההר, ומתוך הבונקר היתה להם נקודת תצפית, שדרכה כיוונו את הטנקים הישראליים וצפו בנעשה בגזרה.

היומן שכתב אלי ערמון במהלך המלחמה. התקווה לשחרור נגוזה בכל פעם מחדש // צילום עופר חן

גם בתנאי הלחימה הקשים, היה מי שהצליח לשמור על חוש הומור. "באחד הימים היתה הרעשה מאסיבית של הסורים, ממש הפגזה בלתי פוסקת, וזה היה מפחיד ממש", נזכר ערמון. "לנו לא קרה כלום, כי היינו בעומק שלוש קומות. ישבנו שם בחושך, ופתאום הרגשתי טיפות מים על היד שלי.

"נכנסתי ללחץ, כי הבנתי את המשמעות: אם חדרו מים לחלל שבו אנחנו נמצאים, זה אומר שיש סדק בבונקר, והדרך עד לפגיעה בנו היא קצרה מאוד. לא רציתי להלחיץ את החבר'ה והתחלתי לגשש בשקט עם האצבעות, לחפש את הסדק. פתאום כולם התחילו לצחוק: 'מה אתה עושה?'. מתברר שג'נגו השפריץ עלי מים עם מזרק אטרופין".

שבוע לאחר פרוץ המלחמה, הם היו בין הכוחות שכבשו את המובלעת הסורית בגולן. כל נגמ"ש מהפלוגה תפס גבעה, ולוחמי "ברחש" תפסו את תל קרין, גבעה געשית בעומק סוריה. הם ספגו מטחי אש, וגם יצאו לסייע לכוחות מסביב. באחד המקרים עלו לחרמון וסיפקו מעילים חמים ללוחמי הצנחנים וסיירת מטכ"ל. 

ערמון: "ארבעה ימים לפני סיום המלחמה, עמדנו עם עוד נגמ"ש בתל קרין. לפנות ערב נפלו ארבעה פגזים ליד הכלי השני, וארבעה חיילים נפגעו. הצוות שלנו פינה אותם לקבלת טיפול רפואי, ובדרך אחד הפצועים מת מפצעיו.

"מנשה ואני נותרנו על התל לבדנו. היינו חשופים, רק הקוצים הסתירו אותנו, כשמולנו הסורים, ואנחנו ללא הגנה. בקשר הודיעו שיש מסוקים סוריים באוויר, עם כוחות קומנדו. זה היה פחד מוות. למזלנו, אף אחד לא גילה אותנו".

ויינשטיין: "במשך השנים שחלפו מאז, מעולם לא ישבתי לעבד את מה שעברנו שם. מציאת הקרש גרמה לי להבין באיזו סיטואציה היינו, ואיך זה שכולנו שרדנו את המלחמה. זה עשה לי פלאשבק לריחות של הגופות, למראות של המטוסים שלנו שהופלו לנגד עינינו כמו זבובים. זה מאוד קשה".

פיינשטיין: "זאת היתה קטסטרופה, ועד היום לא עברו לי לגמרי התחושות מאז. אין אחד שלא יצא מהמלחמה בלי טראומה או שריטה כלשהי".

ערמון: "את ההלם האמיתי חטפנו כשיצאנו הביתה לחופשה הראשונה. פתאום אתה שומע שהבן של השכנה הזאת נהרג, והחבר ההוא נהרג. אתה מבין שזה נוגע בך, שזה פגע בהרבה יותר משפחות ממה שחשבת".

• • •

לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה הם נשלחו דרומה, לאיסמעיליה, בגדה המערבית של תעלת סואץ. שם שהו עד הורדת הכוננות במארס 1974, בפיקודו של מפקד האוגדה, אריק שרון.

אפשר להתרשם עד כמה שברירי היה המצב מהיומן שכתב ערמון בזמן המלחמה ובחודשים שלאחריה. בידו היה פנקס קטן, ובכל יום רשם בו משפט אחד, שבמבט לאחור מספיק כדי ללמד על הסערה שבה היה נתון. כך כתב בכל אחד מימות השבוע שלפני השחרור, והביע את התקווה שנגוזה בכל פעם מחדש:

יום שלישי, 5.3.1974 חזרה! בערב בבית.

יום רביעי, 6.3.1974 חזרה לכוננות. ממשיכים בהחזרת ציוד. הערב מסיבת שחרור.

יום חמישי, 7.3.1974 אין שחרור. ממשיכים בכוננות. ממשיכים לפרוק ולהחזיר.

יום שישי, 8.3.1974 שיחת מח"ט. הכוננות מתחזקת. מחמשים ומזוודים מחדש.

שבת, 9.3.1974 ממשיכים לזווד. שיחת הרמטכ"ל: מצב כמעט "מלחמתי".

יום ראשון, 10.3.1974 הביתה.

יום שני, 11.3.1974 חזרה. מחזירים ציוד, משתחררים מחר.

יום שלישי, 12.3.1974 שחרור? שחרור!!!

ערמון וזיסוביץ הפכו לאבות בעת ששהו בגזרות הלחימה. הם גילו על כך בדרכים מוזרות.

ערמון: "כשהיינו בסיני, קיבלנו יום אחד התראה על כוננות אב"כ, מחשש שהמצרים ישתמשו נגדנו בנשק בלתי קונבנציונלי. אנחנו הדתיים נדרשנו לגלח את הזקנים. מכיוון שאנחנו לא משתמשים בסכין, ולא היה חשמל, היינו זקוקים למכונות שפועלות על בטריות.

"מנשה יצא שבת, אז ביקשתי ממנו שיתקשר לאשתי, יבקש ממנה מכונה כזאת ויביא לי כשהוא חוזר. הוא ניסה להתקשר לבית שלי שוב ושוב, וכל הזמן היה תפוס. למה? כי אחותה היתה צריכה להודיע לכל העולם שנולד לנו תינוק באותו יום.

"לשמחתי, מנשה התעקש להתקשר שוב ושוב, ובסוף הצליח. אחותה של אשתי אמרה לו: 'אה, אתה עם אלי? אז תודיע לו שנולד לו היום בן'. זה היה ב־1 בדצמבר, יום פטירתו של דוד בן־גוריון.

"שבוע אחר כך הצלחתי לצאת הביתה לברית המילה, וברוח הסיטואציה שהיינו בה, קראנו לבן שלנו שלום". 

זיסוביץ: "לי לא היה קשר עם הבית, ואף אחד לא היה יכול לבשר לי על הלידה. כמה ימים אחריה, כשהשתחררתי לחופשה קצרה, הגעתי הביתה וגיליתי שיש לי תינוקת. קראנו לה מיטל".

• • •

במהלך המפגש יושב דותן שעיה (45), בנו של אלי שעיה ז"ל, ומקשיב לסיפורים. מאחוריו ישבו גם אשתו ובנו, וההתרגשות ניכרה עליהם. זמן קצר אחרי המלחמה ארגן אביו מפגש, שאליו הגיעו כל חברי הפלוגה. כשאלי ורימונה נהרגו, אימצה את דותן  דודה שלו, אחות של האב. כיום הוא מתגורר בפתח תקווה, נשוי ואב לשישה.

אלי שעיה ז"ל, נהרג בתאונה

"למעשה, לא הכרתי את ההורים שלי ואני לא זוכר שום דבר מהם, כי הם נהרגו כשהייתי בן שנה וחצי", הוא אומר בכאב. "כל מה שאני יודע עליהם זה מסיפורים, דרך בני משפחה וחברים.

"היה לי חור שחור לגבי התקופה של אבא בצבא ובמלחמה. לא הכרתי בכלל את הפן הזה שלו. הסיפורים ששמעתי כאן עזרו לי להשלים את הפאזל של דמותו".

ויינשטיין, אלשיך, ג'נגו וכהן נותרו בקשר רציף עד היום ומקפידים להיפגש בכל שנה ביום העצמאות. אלשיך: "אנחנו נפגשים בכל שנה ביום העצמאות ונשמח להרחיב את המעגל".

ערמון: "העניין הוא שאתם עושים על האש, ואנחנו אוכלים רק כשר".

אלשיך: "אז נוותר על זה, נעשה צמחוני".

כהן: "סגרנו. ביום העצמאות הקרוב כולם באים אלי לעל האש". 

aralos10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו