אי שם בשנות ה-80, באחת מהפעולות הראשונות של יחידת דובדבן, נדרשו שלושה מסתערבים ללכוד חולית מחבלים שחבריה נהגו להיפגש מדי יום שישי במספרה מקומית באחד הכפרים. הלוחמים המסווים החליפו את המוכר בדוכן הסמוך למספרה, התחפשו לאישה מבוגרת שנהגה לשבת בקרבת מקום, ולעובר אורח שנכנס להסתפר ולאחר מכן הם חיכו שחברי החוליה יגיעו. כשאלה הגיעו למקום, חשפו המסתערבים את עצמם ובעזרת כוחות נוספים, מסתערבים וגלויים, חיסלו את המחבלים.
הערב (חמישי) תעלה לאוויר העונה השלישית של הסדרה פאודה, שמתארת את קורותיה של יחידה מסתערבת על לוחמיה ולוחמותיה. מבחינת מרבית הצופים, הסיפורים שמרצדים על המסך מסתכמים בדרמת אקשן עשויה היטב, אולם יש מי שחוו את אותן חוויות על בשרם ועבורם מדובר בחיים עצמם.
עוד בנושא:
- מלך הצל"שים: מפקד המתסערבים מוריד את הכאפייה
- יוצאים מהצללים: הצצה ראשונה אל הנעשה ביחידת המסתערבים הגדעונים
- תיעוד: מסתערבים עוצרים חשוד בלב הכפר
"סצנת החתונה של העונה הראשונה בפאודה מתארת כמעט אחד לאחד חוויה דומה שעברתי באחד הכפרים ביהודה ושומרון", מספר ל"ישראל היום" אורן אור-ביטון, לוחם ומפקד לשעבר בימ"ס - יחידת המסתערבים של מג"ב, בתקופת האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. "אני ולוחם נוסף השתחלנו לחתונה כדי ללכוד מבוקשים. במהלך האירוע אפשרנו ללוחמים נוספים להיכנס לחתונה ולהשתלב בחגיגה עם כל המוזיקה והדרבוקות, ואז סגרנו את המבנה ונתנו את האות לכוחות הגלויים להיכנס לפעולה".
מסתערבים בפעולה // צילום: EPA
במקום נוצרה מהומה גדולה, מספר אור-ביטון, שכתב על קורותיו כמסתערב ספר בשם 'חבית נפץ'. "אחד המבוקשים, שניסה לברוח, קפץ מקומה רביעית והתרסק לגמרי. היה הרבה רעש ועברו כמה דקות עד שהכוחות הצליחו להיכנס פניה כדי לעצור את המבוקשים, להחרים את אמצעי הלחימה וכמובן לחלץ את הכוחות המסתערבים".
באירוע אחר, העניינים היו פחות תחת שליטתם של אורן וחבריו. "פעם אחת סרקנו כפר על גבי רכב. פעולה כביכול שגרתית שלא אמורה להסתיים בחשיפת הכוח, ואז נכנסנו בטעות לסמטה ושם נקלענו לדרך ללא מוצא. במקום הייתה קבוצת צעירים ששמה לב שאנחנו מנסים להסתובב ולא מתמצאים במקום והבינו שאנחנו זרים. הם רצו אלינו עם ברזלים, מוטות ואבנים והתחילו לנפץ את שמשות הרכב. אחד הלוחמים שלנו נפצע מגרזן בראש ונאלצנו 'לשרוף את עצמנו' ולפתוח באש".
"מסתערב צריך יכולות של זיקית"
מלבד יכולות ומיומנויות מבצעיות, וכמובן כושר גופני וקרבי, צריך מסתערב להיות בעל סט כישורים מיוחד שלא נדרש מכל לוחם. "מרבית היכולות המבצעיות הן נרכשות", אומר יאיר מרטון, ששירת לפני כשני עשורים כראש מדור לוט"ר (לוחמה וטרור) והיה מסופח בחלק משירותו הצבאי ליחידות מסתערבות, ומציין כי "אם אין לך אלמנטים בסיסיים כמו קור רוח, סבלנות, מתן אמון במערכת ובחברים שלצדך, יכולת משחק ואלתור גם במצבי שגרה וגם במצבי קיצון ולחץ, אין לך סיכוי להיות מסתערב". לדבריו, "מסתערב צריך יכולות זיקית. שניתן יהיה לזרוק אותו בכל מקום, בין אם זה רמאללה, ג'נין או עזה, והוא כבר יסתדר וישתלב בלי להישרף".
לתכונות אלו, מוסיף אור-ביטון, יש צורך לחבר גם את אופי השטח שבו המסתערב פועל. "בכל תוואי שטה ההתנהגות היא אחרת. יש מקומות שבהם מתחפשים לתייר עם מצלמה, משקפי שמש ואפילו שרשרת עם תליון צלב. במקומות אחרים נכנסים לדמות של תלמיד שהולך לבית הספר, או לאדם מבוגר".
אורן מעיד כי התחפושת האהובה עליו הייתה של אישה. "הייתי הולך עם חצאי ונושא סל מלא בפירות וירקות שמתחתיו מוסלק נשק. הלכתי בחצי כיפוף וכך הגעתי ליעד. ברחוב הערבי לא נוהגים להסתכל על פניה של אישה, אז תחשוב שהמבוקש שלך יושב בבית הקפה ורואה לידו אישה מבוגרת, ולא צעיר שהוא לא מכיר וממשיך לשתות את הקפה שלו. ואז אתה מגיע עד אליו ומטווח אפס את חושף את עצמך ושולף עליו נשק. אם הוא נכנע זה יותר קל, אבל אם הוא מתנגד וגם שולף אקדח, אז מתפתח קרב יריות".
"הייתי הולך עם חצאי ונושא סל מלא בפירות וירקות שמתחתיו מוסלק נשק" // צילום: רויטרס
נהוג לחשוב שעולם הסתערבות בישראל נולד במהלך שנות ה-80 כתוצר של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון ביהודה ושומרון. אולם ח"כ ואל"מ במילואים מוטי יוגב, שלו עבר כמפקד פלגה בסיירת מטכ"ל וכמפקד גדוד וחטיבה שהפעיל כוחות מסתערבים, מספר כי פעולות מסוג זה התפתחו הרבה קודם. "עוד בהיותי חייל בסיירת שקד בשנות ה-70 הפרישו מאתנו קבוצה של חיילים דוברי ערבית למטרת פעילות מבצעית מסוערבת, עוד לפני הקמת היחידות המסתערבות. אגב, פעולות הסתערבות היו גם בתקופת הפלמ"ח וההגנה".
לדבריו, לפעילות מסוג זה יש חשיבות מבצעית ומודיעינית רבה. "אופן הפעולה הזה מאפשר לך חיכוך עם האוכלוסייה ונגישות שמסייעת רבות בהשגת היעדים והמטרות. כמפקד בסיס שאנור גייסנו את המחזורים הראשונים של דובדבן. כמג"ד אימנתי את חיילי המסייעת להסתערב וקיימנו סיורים במקומות שאליהם צה"ל לא הגיע עד אז".
"הבעיה מתחילה כשיש עודף ביטחון עצמי"
מרטון, המשמש כמדריך לחימה בסדרה פאודה מאז שעלתה לאוויר, מנסה לתאר מניסיונו את התחושות שמלוות מסתערב לפני ותוך כדי הפעילות החשאית. "כמו בכל דבר, בהתחלה אתה לחוץ ובסוג של חרדות ופרנויה שהנה כולם מסתכלים עליך ובוחנים אותך ואתה במרכז העניינים ועוד רגע אתה נשרף. לכן חשיפת המסתערבים לשטח נעשית בהדרגה ובזמן הזה הם מתרגלים לסיטואציה, מבינים שהשד לא כזה נורא ומתחילים לצבור ביטחון. הבעיה מתחילה כשיש עודף ביטחון עצמי. היחידות פועלות בצורה מאוד חזקה שלא ליפול למקומות האלה של שאננות וביטחון עצמי מופרז. תמיד מכניסים לך לראש שהכול, כולל הכול, יכול לקרות".
יוגב מסכים ומדגיש כי ביחידות האלה שאננות היא מילה גסה. "קיימת דריכות תמידית. עם האימונים והפעילויות תחושת הביטחון עולה, אך נזהרים מאוד שלא להגיע למצב של שאננות". לדברים מצטרף גם אור-ביטון שאומר בנחרצות כי "אין ביחידות האלה שאננות. אנחנו מתאמנים לכל כך הרבה מצבים ותרחישים שהשאננות היא מאתנו והלאה".
'פאודה' בהחלט העלתה למודעות את עולמם של המסתערבים, אך עבור ר', קצין מילואים מיחידת דובדבן, החשיפה והפרופיל הגבוה של הסדרה, לצד סדרות אחרות שעוסקות בעולם המסתערבים, יוצרת לכוחות בעיה בשטח. "אנחנו תמיד נהיה מוכנים ונדע התמודד עם כל מצב", הוא אומר ל"ישראל היום", "אבל סדרות כאלה רק מעוררות את המודעות ומחדדות את הערנות בצד השני".
גם הוא מנסה לתאר את מה שעובר על הלוחמים בשטח. "הדריכות והאדרנלין הגבוה מתבטאים בעיקר בדרך אל היעד. בזמן הזה, מעבר לכל בתרגולות שעברת, אתה עדיין עושה לעצמך בראש סימולציות ומקרים ותגובות. אתה ממש מתאמן בראש. אבל ברגע שמתחילים את הפעילות, הכול משתחרר ואתה עובד על אוטומט".
"הכפר כולו היה על הרגליים" // צילום: AFP
"יש לפעולות האלו מחיר"
נושא נוסף שמעסיק את הלוחמים המסתערבים בשטח הוא הצורך לבצע שינויים תוך כדי תנועה ובלי התראה מוקדמת. "אחד הדברים הבולטים בשירות בדובדבן", אומר ר', "זה המעבר החד מאפס למאה. ממצב פסטורלי אתה יכול בשנייה אחת לעבור למצב של היתקלות וירי. כנ"ל ההקפצות. ממצב שבו אתה משחק כדורעף ביחידה אתה צריך תוך כמה דקות להיות מוכן עם ציוד ולהיות כבר בדרך למחבל שמוגדר כפצצה מתקתקת".
מרטון מספר על מקרה שמזכיר במעט את מה שהתרחש בחאן יונס לפני כשנה. "פעם אחת, נכנס כוח מסתערב רכוב ברכב פלסטיני באמצע הלילה לאיסוף מודיעין על מבוקש. הכול התנהל כשורה והצוות נכנס בשקט לתוך השטח, אך מעט לפני היעד המתלה של האגזוז פתאום נשבר והאגזוז פשוט נגרר על הרצפה. מהחיכוך יצאו גיצים והיה רעש חזק שהעיר את כל הכפר שנחשב לעוין. הכוח נתקע באיזו פינה והיה צריך לפרוק במהירות. על הרכב היה הרבה ציוד צבאי שאסור היה להשאיר מאחור, לכן הלוחמים החלו לנוע רגלית לכיוון הנקודה הצה"לית הגלויה הראשונה שנמצאה סמוך לכפר. תחשוב על חבורת מסתערבים, לבושה בבגדים אזרחיים רצה עם נשקים לכיוון מחסום של חיילים וכל זה כשברקע הכפר כולו על הרגליים ונזרקות אבנים. בקיצור – פאודה".
לצד זה, ועל רקע הסיפורים מצמררי השיער, חשוב לו להדגיש כי "לא מדובר במערב הפרוע. אף אחד לא רוצה רמבו ביחידה. הכול מאוד מסודר ומובנה, למרות שבהחלט יש מקום גדול ליכולות אלתור ויצירתיות. בסופו של הדבר המטרה היא לשמור על ביטחונה של מדינת ישראל ולצד זה לדאוג שכולם יחזרו הביתה בשלום.
"שחקן תיאטרון עם רמת סיכון מטורפת"
אור-ביטון, משמש כיום כיו"ר עמותת "Trauma4Good" המסייעת לנפגעי פוסט טראומה בקרב אנשי מערכת הביטחון וכוחות ההצלה. הוא מציין כי יש מקום להפנות זרקור גם לנושא הפגיעה הנפשית שלא תמיד קל לזהותה. "יש לפעולות האלה מחיר. חשוב להבין שיש כאלה שסובלים בעקבות הפעילות הזאת, כמו גם פעילויות מבצעיות אחרות, מפוסט טראומה. למרות שלא ניתן לפתור פגיעת פוסט טראומה, בהחלט ניתן להתמודד אתה ולחיות לצדה".
לסיום, כשהוא נדרש לסכם בכמה מילים את דמותו של המסתערב, הוא אומר. "מדובר בסוג של שחקן תיאטרון עם רמת סיכון מטורפת. לראות לאויב את הלבן שבעיניים ולדעת שעוד רגע המחבל הזה שמאיים על מדינת ישראל כבר לא יהיה בין החיים, נותנת תחושת סיפוק אדירה ותחושה שאתה מינימום הסגן של אלוהים. להיות מסתערב זה משהו שלא מזכיר אף יחידה לוחמת אחרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו