בימים אלה אנו מציינים 20 שנה לנסיגה מלבנון וכן לתקופה שהסתיימה ב"טריקת שער" ובמלחמה עוקבת שנויה מאוד במחלוקת. הנרטיב שנוצר הוא שברחנו מלבנון והזמנו את האינתיפאדה השנייה. בהמשך לכך, הרתעתנו נפגעה והדימוי שלנו בראיית חיזבאללה נפגם אנושות. אולם, מתוך כל זאת התעצבו מפקדי העתיד של צה"ל - והם אלה שיושבים כיום סביב שולחן המטה הכללי.
לא קל לראות דגל יורד מתורן, מקופל ונכנס לארגז. לא פשוט לראות מוצב שהיה בית ומבצר עבורך מתפוצץ דקה אחרי שיצאת ממנו. לא קל ללכת אחורה, ובייחוד אין בזה גאווה יוצאת דופן. הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נעשתה בחופזה והותירה בנו, הישראלים, בדגש על אלה שלחמו ברצועת הביטחון, תחושה של סיפור שהסתיים בחמיצות, שלא לומר תחושת תבוסתנות.
מי שקרא את הספר "אם יש גן עדן" וראה גם את הסרט "בופור", מבין שצה"ל יצא מלבנון חבול ומוכה, עם פחד גדול ומוטיבציה ירודה. מי שלא מכיר את תקופת הלחימה ברצועת הביטחון חושב שזה באמת מה שהיה שם - לילות כימים חיילים מתחבאים ב"שפניות" (עמדות מסתור) ומחכים שירד עליהם מטח של פצצות מרגמה.
הסיפור האמיתי שונה בתכלית. רצועת הביטחון עיצבה את מפקדי העתיד של צה"ל - זו הייתה זירת החיכוך המרכזית מול האויב והיא הובילה לעיצוב תפיסות הפעלה וטקטיקות שסייעו רבות, שנים קדימה, להתמודד עם איומים. בתקופה זו, מפקדי פלוגות שהיו עצמאיים בעומק השטח וקיבלו החלטות של חיים ומוות ביקשו אחר כך להמשיך בצה"ל, להיות מפקדי גדודים וחטיבות. חלקם מאיישים היום תפקידי מפתח בפיקוד על אוגדות, במטות וסביב שולחן הפיקוד הבכיר של צה"ל.
זו הייתה תקופה שבה הדרג הטקטי היה זקוף קומה. חיכינו לרגע שבו ניתקל באויב, הכנו את עצמנו מנטלית ומקצועית לרגעים האלה, שהיו עבורנו רגעי התעלות. מורשתן של יחידות רבות נצבעה בגוונים הלבנוניים. הצירים והמוצבים היו לנו לסמלי גבורה, למצבי אמת שרק חיכינו להם. וכשסיימנו תקופות של פעילות, יצאנו משם בגאווה עצומה ובתחושת ניצחון. ברור שזה היה כרוך במחיר, איזו מלחמה לא גובה מחירים?
עוד בנושא:
• בפוסט חושפני בפייסבוק: הלוחמים חשפו את הסיוט היום יומי
• "אני רוצה לעשות מדינה טובה יותר, להשפיע, ולקום עם ברק בעיניים"
אולם בפרספקטיבה, כל התקופה הזו נצבעה בצבעי תבוסתנות. יום הנסיגה ומראותיו השפיעו על הנרטיב, שגם כך אף פעם אינו מזהיר במצבים של נסיגה.
ההחלטה לצאת מלבנון הייתה פוליטית. היא נבעה גם מלחץ ציבורי שהביע ספקות רבים באשר לצורך ברצועת הביטחון ובמחיר שהיא גבתה.
הסיטואציה לא הייתה בתוך ואקום. גם אסטרטגיית הלחימה ברצועת הביטחון לא התפתחה עם השנים. הייתה גם נטייה לזלזל בחיזבאללה כאויב. הפיקוד הבכיר העביר את הרצועה מיד ליד, מבלי לבחון לעומק מה נכון ומה צריך להישאר, אילו שינויים נדרשים וכיצד משנים מצב. היו פעולות כאלה ואחרות, אך עיקרן היה טקטי, כמו למשל הפעלת יחידת אגוז ותפיסה של מבצעים כאלה ואחרים. הפעולות הטקטיות היו מוצלחות, אך האסטרטגיה לא השתנתה. מצאנו את עצמנו מול אויב מתעצם, כאשר אנחנו לא באמת השתנינו - טקטית, מערכתית ותשתיתית. בסוף, די גורשנו משם, זו האמת.
אך הנרטיב עושה עוול בעיקר ללוחמים - אלו שחירפו נפשם, אלו שהתמודדו מול האויב, אלו שהגנו בגופם על גבול הצפון והיישובים במהלך שנים רבות.
לנו לא היה ספק. מבט מהיר מהבופור דרומה - והבנו בדיוק מה אנחנו עושים ובשביל מה. בתחושה שלנו יצאנו מלבנון בחוסר רצון. ידענו שאילו היו מאפשרים לנו - היינו מביאים את התוצאה מול חיזבאללה. רק שבאמת, מרגע שאהוד ברק קצב את השהייה לשנה, אווירת הסוף חלחלה מהר - גם לשורות הלוחמים וגם לאויב.
המג"דים, המ"פים והלוחמים תחתם ניצחו את חיזבאללה, הסבו לו אבדות ונפגעים רבים. כל הפעולה שלנו הוכתבה מאילוצים שעיקרם מדיניים. פעמים רבות חשנו שידינו כבולות, חלקנו אף נטל סיכונים ופעל מול האויב גם ללא אישורים, כי הבנו שכך צריך. לא חיכינו לפקודות.
אך בסופו של עניין, שלוש תקריות טרגיות ורוח גבית של פוליטיקאים ציניים הכריעו אותנו. יצאנו רעבים אך בתחושת הפסד.
הלמידה מהמקרה הזה חייבת לחלחל לכל הרמות, בראש וראשונה להבין שהגנה על מולדת גובה מחיר, שסטגנציה ממושכת מובילה להפסד, והיעדר יוזמה מוביל לתרדמת. אינך יכול להימצא בשטח אויב אם אין לך כוונה לנצחו.
ואם החלטת שאתה נכנס לפעולה - קח בחשבון שיש לכך השלכות. בקיצור, סוף מעשה במחשבה תחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו