ההורים שלהם לחמו כתף אל כתף עם לוחמי צה"ל ברצועת הביטחון ומדינת ישראל חבה להם חוב מוסרי עמוק, אבל דווקא ברגעים שבהם הם היו הכי זקוקים לה, בזמן הנסיגה של כוחות צה"ל מרצועת הביטחון, המדינה הפנתה להם כתף קרה. עכשיו, 20 שנה אחרי הנסיגה ההיא, הבנים של אנשי צד"ל מרשים לעצמם לדבר על תחושת הנטישה, על התובנה הכואבת שנזנחו רק מפני שממשלות ישראל עשו הבחנה בין דם לדם, ועל הדרישה לתיקון.
עופר פריימן/Frames productions
בשביל ג'ונתן אלחורי, יליד בורג' אל-מאלוכ שליד מרג' עיון וכיום תושב נהריה, יום הנסיגה מלבנון (20 במאי) הוא עדיין אחד הימים הכואבים בשנה. "ביום הנסיגה עברו ליד הבית שלנו שיירות מכוניות של חברים והמשפחות שלהם", הוא מספר, "אבא שלי היה קצין בצד"ל, והחיילים והחברים שלו עצרו ליד הבית שלנו כדי להתייעץ איתו מה לעשות. הוא ייעץ להם לאסוף את המשפחה ולנסוע לישראל. הוא עצמו חצה את הגדר לישראל רק אחרי שכל החיילים שלו עברו, ואנחנו נשארנו בלבנון. ראינו איך חיזבאללה משתלט על הכפרים; הם עשו תהלוכה גם ברחוב שלנו וחסן נסראללה עצמו עבר ליד הבית שלנו. לא אשכח את הפנים החרדות של בני המשפחה. אני זוכר שהיו מתח וצעקות בבית. פחדנו שחיזבאללה יפגעו בנו פיזית, והפחד היה מוצדק. כבר ביום שאחרי הנסיגה הם נכנסו אלינו הביתה ולקחו לנו מה שהתחשק להם. לא יכולנו להגיד להם כלום".
"הנסיגה הייתה ארבעה ימים לפני יום הולדת שבע שלי, אבל באותה שנה לא חגגו לי. האווירה בבית הייתה קשה. נעלנו את כל הדלתות, משהו שלא היינו רגילים לעשות, וישנו כל הילדים עם אמא באותו חדר שינה, כדי שאם יקרה לנו משהו חס וחלילה, לפחות שנהיה ביחד. ניסו להגן עלינו: לא שיחקנו בחצר והתכנסו פנימה לתוך המשפחה המצומצמת". זה לא ממש עזר: אנשי החיזבאללה היו מגיעים לעסקים ולבתים של אנשי צד"ל, פוגעים בבני המשפחה ומכים גם את הנשים ואת הילדים. "התחלנו גם לשמוע על עינויים שבני משפחה של צד"לניקים עוברים בכלא", מספר ג'ונתן.
"חסן נסראללה איים על אנשי צד"ל והודיע שמי לא יעזוב, יירצח. כל זה גרם לאמא שלי להבין שאנחנו צריכים לעזוב את לבנון. החלטנו לברוח. הצלחנו להשיג דרכונים וכרטיסי טיסה ויצאנו ל'חופשה' בקפריסין כביכול, ומשם המשכנו לישראל. כשעזבנו לא נפרדנו מאף אחד כדי שלא ידעו שאנחנו לא חוזרים. בכל התקופה הזאת שמרנו על קשר עם אבא שלי באמצעות טלפון ישראלי שאמא שלי החביאה בגינה. לבנון היא הילדות מבחינתי. כשהגעתי לארץ נגמרה לי הילדות".
גם ג'ולי אבו-עראג' גדלה במרג' עיון ונאלצה לעזוב עם משפחתה את לבנון. אביה, קצין צד"ל, נהרג בידי מחבל חיזבאללה שנתיים לפני הנסיגה. "יום הנסיגה הוא היום הקשה בחיים שלי", היא נזכרת בכאב, "אני זוכרת המון תמונות מהיום הזה, אבל התמונה שהכי משפיעה עליי עד היום היא מה שראיתי כשיצאנו מהכפר והגענו לגדר הטובה: שיירה של חיזבאללה עם דגלים שעברה לידינו בדרך להיכנס לכפר שלנו. לא הבנתי מה קורה ואיך זה שאנחנו בורחים מהבית שלנו ועוזבים אותו לידיים של האויב".
אחרי ההגעה לארץ, ג'ולי ובני משפחתה התגוררו בקיבוץ כברי ובהמשך עברו לנהריה. כיום היא מנהלת את יחידת הניו מדיה בערבית של משטרת ישראל ומנהלת את המאבק למען זכויות צד"ל יחד עם ג'ונתן. היא וג'ונתן הם ממנהלי עמותת "אנשי צד"ל לשעבר" שמנסה לסייע למשפחות אנשי צד"ל בארץ.
ישראל היא הבית, אבל מתגעגעים ללבנון
הברית בין מדינת ישראל לצבא דרום לבנון התחילה לאחר מלחמת לבנון הראשונה. צד"ל הוקם כדי להגן על הכפרים בדרום מפני השתלטות ארגוני הטרור הפלשתינים על האזור. החשש מפני הפת"ח-לנד היה הגורם העיקרי לאחדות האינטרסים בין צה"ל לצד"ל שהביא לשותפות אמיתית שנוצרה במטרה לנטרל את איום הטרור הפלשתיני על דרום לבנון. במשך כל זמן קיומו צד"ל שיתף פעולה עם צה"ל, בהובלת יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), והיווה חלק בלתי נפרד מהלחימה בלבנון, כשחיילי צד"ל זוכים לציוד צה"לי ואף משתתפים בקורסים צה"ליים בישראל. אלא שלברית היה גם צד כואב: היא עלתה בחייהם של כ-1,500 אנשי צד״ל לאורך שנות הלחימה, מסוף שנות ה-70' ועד לנסיגה בחודש מאי של שנת 2000. במערכת הביטחון מכירים אמנם רק ב-650 חללים, הנספרים מאז היווצרות צד״ל הרשמית והימצאותה תחת משרד הביטחון.
עוד בנושא:
• אל"מ הישאם איברהים: "בכל יום קמנו למלחמה, זה מבגר אותך"
• תיעוד מדהים: 20 שנה אחרי - המוצב המפורסם קפא בזמן
• בפוסט חושפני בפייסבוק: הלוחמים חשפו את הסיוט היום יומי
"אחרי שהגענו לארץ, עם ישראל התגייס למעננו", מספר ג'ונתן, "והאוכלוסייה שקיבלה אותנו הייתה האוכלוסייה היהודית. בבית הספר שאליו הגעתי הייתי דובר הערבית היחיד וכולם, המורים והתלמידים, התגייסו כדי לעזור לי ללמוד עברית". "החברה הישראלית קיבלה אותנו יפה וקלטה אותנו בכבוד", מסכימה ג'ולי, "הבעיה היא עם ממשלות ישראל. למה הממשלות לא הצליחו לטפל נכון באנשי צד"ל? זו בדיוק השאלה שאנחנו שואלים ואין לנו תשובה".
"מאז שהתחלנו את המאבק למען הזכויות של ההורים שלנו, נפגשנו עם כל מיני פוליטיקאים ואנשי ציבור. כולם אומרים: 'מגיע לכם' ומבטיחים שיעבדו יחד איתנו למען הזכויות של אנשי צד"ל, אבל בכל פעם שמתחילים לעשות משהו, כולם נעלמים. כל אחד נותן הסבר אחר, ולפעמים גם אומרים שזה עניין של תקציב, אבל לי אין תשובה לשאלה למה זה קורה. כיום יש 680 בתי אב של אנשי צד"ל בישראל, ומתוכם 450 בתי אב שלא טופלו כראוי. הבעיה התחילה בזה שחילקו בין אנשי צד"ל: 200 משפחות זכו לטיפול של משרד הביטחון, ושאר המשפחות טופלו בידי משרד הקליטה והעלייה. לא הגדירו מי בכיר ומי לא. יש חיילים שהם בקבוצת הבכירים, ובכירים שהם בקבוצת החיילים".
לאן הלכו אנשי ארץ הארזים?
בני צד"ל הקימו בתקופה האחרונה עמותה שעוקבת אחר מצבם של הוריהם והתמודדותם עם ההזנחה ארוכת השנים לטענתם. בסך הכל נכנסו 2,300 משפחות צד"ל בנסיגה מלבנון, 8,500 בני אדם בסך הכל, אולם נכון ל-2017 נותרו בישראל רק 30 אחוזים הם, כ-3,000 בני אדם.
"מרבית העוזבים חזרו ללבנון, והיתר, כ-20 אחוזים, נקלטו במדינות שונות באירופה, שם יש להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, וזאת אחרי שישראל תמרצה אותם לעזוב", אומר ג'ונתן. ג'ולי מספרת כי "כל מי שחזר ללבנון היה צריך לשלם כופר לחיזבאללה כדי שלא יפגעו בו. בהמשך רבים מהחוזרים גם עברו לביירות, שם הם נטמעו בניסיון להישכח. אבל זה לא עוזר. הדור השני של אנשי צד"ל בלבנון לא יכול להתגייס למשטרה או לקבל עבודה ממשלתית בלבנון, וחלק מהילדים של אלו שחזרו גם נכלאו כשהגיעו לגיל 18".
במהלך השנים מאז הנסיגה ידע הטיפול הממשלתי באנשי צד"ל עליות ומורדות, עד שבשנת 2015 מינה ראש הממשלה את יגאל פרסלר, תת אלוף במילואים, כאחראי על הטיפול באנשי צד"ל. פרסלר גיבש הצעת החלטה על פיה כל איש צד"ל מאותם 400 שטופלו בעבר על ידי משרד הקליטה, יהיה זכאי לסיוע כספי לטובת דיור בסך חצי מיליון שקלים. "לפי מה שנאמר לנו", אומרת ג'ולי, "ההצעה התקבלה במשרד הביטחון והשיכון, למעט משרד האוצר שביקש לברר כמה עניינים וזהו, מאז הכול קפוא ואנחנו לא יודעים איפה ההצעה עומדת".
ג'ונתן: "כרגע לרוב מהמשפחות אין למי לפנות. צריך לתת לאותן משפחות עזרה בהשגת דיור ובעצם להשוות את התנאים שלהם רטרואקטיבית לתנאים של המשפחות שטופלו בידי משרד הביטחון. משרד הביטחון טען שהוא מצא פתרון ויקצו חצי מיליון ש"ח לכל משפחה, אבל שזה יהיה בין-משרדי. בינתיים לא קרה עם זה כלום. לא מדובר פה בתקציב ענק ובכל זאת מושכים את זה מפעם לפעם ובינתיים המענק שעליו דובר כבר לא מספיק לרכישת דירה. התחושה היא שנשכחנו. מתעלמים מהברית שהייתה ומתכחשים לסוגייה שעדיין קיימת".
לפי ההיכרות שלכם עם המצב בשטח, מה דורש תיקון בצורה הכי דחופה?
ג'ולי: "כל אנשי צד"ל היו חיילים ולכן כולם צריכים להיות מטופלים תחת משרד הביטחון. אחרי שיטפלו בזה, דרישה חשובה נוספת שעליה דיברנו תמיד היא ההנצחה וההכרה. ההורים שלנו לא היו שכירי חרב, אלא שותפים לכל דבר במלחמה נגד אויב משותף. הברית הזאת צריכה לקבל הכרה והנצחה. לצערי, הדור הצעיר בישראל בכלל לא מכיר את צד"ל. צד"ל צריך להיות חלק מההיסטוריה של המדינה".
ג'ונתן: "אנחנו מנסים לקדם הקמה של אנדרטה כבר הרבה מאוד זמן. שום דבר לא התקדם. חשוב לנו גם שידברו על צד"ל במערכת החינוך, שיהיה אולי דיון בנושא הזה בשיעורי אזרחות או היסטוריה. אסור שהמעשים של ההורים שלנו ישכחו. זה מאוד כואב, למשל, שבאתר 'יזכור' חללי צד"ל בכלל לא מופיעים. ביקשנו שיהיה דף נפרד לאנשי צד"ל ושלחנו להם שאילתה בעבר, אבל לא זכינו לשום מענה".
ג'ולי: "זה נושא רגיש, אבל כיתומת צה"ל כואב לי שאבא שלי ושאר החללים לא מוזכרים בשום מקום. אני מחפשת את השם של אבא שלי באתר ההנצחה והוא לא שם. זה כואב שלא מכירים בנו".
ומה אתם עונים למי שטוען שאנשי צד"ל לא היו "ציוניים או פטריוטיים מבטן ולידה"?
ג'ונתן: "יש ערוצי תקשורת שעושים מסע דה-לגיטימציה נגד אנשי צד"ל וטוענים טענות כאלו, והתחושה היא שמנסים להפיל עלינו את האשמה של שהיית ישראל בלבנון ותוך כדי מנסים להוזיל מהערך של השותפות שבה ההורים שלנו לקחו חלק. נכון, היו כמה חיילי צד"ל שסרחו, אבל מי שאומר שזה העיקר ממש יורק בפנים של בעלי הברית שלו. התחושה שלנו היא שנעשה עוול למשפחות צד"ל, במיוחד עכשיו כשמעלים על נס את הלחימה של צה"ל מ-82' ועד שנת 2000, ואילו את אנשי צד"ל מציינים רק על הדרך וגם זה בעיקר מתוך פריזמה שלילית של אנטי. אנחנו מפחדים שזה מה שיישאר בסוף בארכיונים".
ג'ונתן: "אנחנו פונים לגנץ, בתור מי שסגר את שערי לבנון בשנת 2000 כמפקד יק"ל, שעכשיו בתור שר הביטחון, שיפתח לאנשי צד"ל את שערי משרד הביטחון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו