בימים אלו אנו מציינים 70 שנים להיווסדותו של צבא ההגנה לישראל, אי אז בעיצומה של מלחמת השחרור. מראשית הקמתו הוגדר צה"ל כ"צבא העם", זאת מתוך הצורך בסדר כוחות גדול אל מול האיומים, והצורך בקיומו כמוסד שמחבר ומייצר סולידריות לעם שרובו המוחלט הוא רב תרבותי. ואולם ראוי לבחון, האם כיום, אחרי 70 שנים, צה"ל ממשיך לקיים את ייחודו וייעודו כפי שביקש אז ראש הממשלה, דוד בן-גוריון.
המונח "צבא העם" הוא לא המצאה ישראלית. המחשבה שחברה נשענת על צבא כמנגנון חברות לאומי רווחה במדינות רבות בעבר. גם כינונו של צה"ל ככזה על-ידי ממשלת ישראל בעיצומי קרבות מלחמת השחרור נבעה מצרכים ביטחוניים ומצרכים חברתיים. המחשבה להפוך את צה"ל ל-"כור היתוך" חברתי, נוכח יוצאי הגלויות הרבות, בצד האיומים הקיומיים, חייבו צבא עממי, המבוסס על שירות חובה בצד שירות מילואים. הרעיון הכללי היה שצבא החובה ייתן מענה שוטף בהגנה על הגבולות ומענה ראשוני במלחמה, ויהווה בסיס לצבא המילואים שיהיה עיקר הכוח לצרכי הכרעה.
הסתכלות על צה"ל של היום דורשת שאלות לגבי שתי הסיבות להיותו צבא העם – הצורך הביטחוני והצורך החברתי – האם מדובר בצרכים רלוונטיים לצבא מסוג זה? זאת נוכח המציאות לפיה אחוז המתגייסים הולך ופוחת, וגם המציאות הביטחונית השתנתה לכאורה. האלטרנטיבה שיש הרואים בה ראויה כבר כעת, היא צבא מקצועי, המתבסס על שירות התנדבותי, בדומה למודלים בהם הלכו מדינות המערב.
הבחינה של איזה צבא מתאים יותר לישראל היא מורכבת ודורשת הסתכלות רב-תחומית, אך במאמר קצר זה אציג את שני האלמנטים המרכזיים שהם כאמור התרומה הביטחונית בצד התרומה החברתית, וזאת בהתבסס על מחקר אותו אני מקיים ב-7 השנים האחרונות אודות צה"ל, בהקשר המוטיבציה לגיוס למילואים, ובהקשר תרומת שירות החובה לסולידריות חברתית במדינה דמוקרטית.
בהקשר הביטחוני אין ספק שמצבה של ישראל שונה מבעבר, אך זאת למראית עין בלבד. אנו מצויים כיום בשלום עם שתי שכנותינו איתן אנו חולקים גבולות של מאות קילומטרים – מצרים וירדן. ראוי לציין שמצרים היוותה את האיום הגדול ביותר על ישראל בעבר. מציאות השלום בגבול המשותף אפשרה לצה"ל להצטמצם וחסכה למדינת ישראל הון עתק בתקציב.
ואולם הפרדיגמה הזו של יציבות הסכמי השלום ראויה להיבחן. לכאורה אל מול חזית צפונית רחבה וחזית דרומית משנית בעזה יכול צה"ל להיות מצומצם לאין ערוך משהיה בעבר. אולם מתחייב לשאול מהי רמת היציבות של הסכמי השלום, ותוך כמה זמן, בהינתן שינוי אסטרטגי, אנו עשויים למצוא עצמנו בעימות שידרוש סדר כוחות רב לכמה זירות.
את התשובה ניתן לקבל בקלות יחסית – דווקא השנים האחרונות מציגות לנו את שבריריות הסכמי השלום. ראוי להיזכר שבתחילת העשור האחרון התמוטט משטרו של מובארכ, ותחתיו קם שלטון האחים המוסלמים במצרים. המצב האסטרטגי הורע מאוד תוך חודשים ספורים, ורק ההפיכה של א-סיסי החזירה יציבות לגבול עם מצרים. המציאות בגבול הדרומי, אם כך, יכולה להשתנות מהר מאוד.
ולגבי ירדן – ראוי לזכור מה מתפתח ממזרח לנו. איראן צוברת כוח, דאע"ש איים להפיל את הממלכה, וכל המרחב של הסהר הפורה אינו יציב בעליל.
ה"רגיעה" בגבולות בהשוואה לתקופת שנות ה-50, אם כך, עשויה להשתנות במהירות. המצב הזה לא מאפשר סיכון. הוא דורש מצה"ל יכולת להתרחב ולהתכווץ בהתאם לשינויים הנובעים מחוסר יציבות. המתכונת הזו, בקצרה, בהחלט מצדיקה צבא חובה לביטחון שוטף ומגננה, וצבא מילואים לשם מענה בעת הדרדרות רבתי. ועוד לא אמרנו מילה על זירת יהודה ושומרון, שאין לדעת מה עתידה.
ולגבי האפקטיביות החברתית של "צבא העם" בישראל של היום – מבט מהיר אל שסעיה של החברה הישראלית נותן תשובה מוחצת – ייתכן וצה"ל הוא המוסד היחידי שנותרה בו ממלכתיות. הוא המוסד היחידי שאין בו כמעט סקטוריאליות, והמקום היחידי שמביא את כולם לפעולה תחת הקשר משימתי כולל, חברתי ולאומי. ההיבט הזה, אל מול המציאות החברתית הוא דרמטי בחשיבותו, גם כיום.
אולם שאלת הממלכתיות של צה"ל והיותו מוסד שבקונצנזוס מאותגר רבות בשנים האחרונות נוכח טענות על הדתה מחד, ויתר ליברליות של המטה הכללי מנגד, שלא לומר "שמאלנות". יש הטוענים כי צה"ל הפך להיות גורם מחלוקת, ובתוכו פנימה החיכוך יוצר עימות חברתי שמקצין את עמדות מי שמשרת בו.
ואולם בחינה שאני מקיים במחקר אורך בשנים האחרונות שעוסק בעמדות החברתיות של מסיימי השירות מעיד שדווקא מי שמסיים שירות חובה פחות קיצוני בעמדותיו כלפי היבטים רבים השנויים במחלוקת בחברה הישראלית: מסוגיות של חופש ביטוי ועיתונות, דרך פתיחות כלפי תרבויות אחרות (כולל ערבים), ועד שילוב של נשים בתפקידי לחימה. גם המשרתים מקרב בני המיעוטים חשים כי צה"ל הוא מנגנון אפקטיבי לצרכי השתלבות חברתית. השירות בצה"ל, אם-כן, גם כיום מקרב, ואינו מרחיק, כך אני טוען. ואגב, מי שמכיר באמת ולעומק את הארגון, לא אמור להיות מופתע מכך.
בתוך כלל היבטים חיוביים אלה, אשר מראים כי צה"ל מקיים את חזונו כמערכת ביטחונית וחברתית, ישנן שתי מגמות מטרידות, השוחקות לאורך זמן את האפקטיביות שלו, הן כצבא לוחם והן בהיבטים חברתיים.
הקיצוצים שבוצעו בשנים האחרונות פגעו קשות במערך המילואים. אין זה סוד. צבא המילואים הוא עמוד תווך ביכולת ההכרעה של צה"ל, ובהשפעה החברתית שלו. החשיבה של מקבלי ההחלטות באשר לצמצומים המביאים תועלת כספית מביטול יחידות מילואים היא נטולת חשיבה מרחיבה – לא הביטחון מדובר כאן, אלא הביטחון הלאומי. חשיבותו של צבא המילואים לסולידריות, לחינוך ולערכים היא עצומה. הסתכלות על אנשי המילואים כנטל תקציבי היא צרה ולא נבונה. להבנתי גודל הצמצומים בצבא המילואים מהווה פגיעה משמעותית – בעוצמת צה"ל, ובלכידות החברתית לא פחות.
הסוגיה השנייה הינה צבא החובה – אנו עדים לכך שבשנים האחרונות המוטיבציה לגיוס ביחידות "ממותגות" הרבה יותר גבוהה ביחידות ה"ליבה" בצבא היבשה. המושגים של "סיירת או ניירת", "8200", ועוד, כבר הרבה יותר משמעותיים משירות בגדוד שריון או בגדוד של גולני, ומי שספקן לגבי טענתי מוזמן לשוטט במסדרונות ביה"ס של הכיתות הגבוהות.
העניין הזה לא התהווה בעלמא – מישהו כנראה קצת התבלבל. יחידות הליבה של צה"ל אינן הסיירות, וגם לא היחידות המובחרות- הקומנדו הימי, שלדג או מטכ"ל. שם לא מנצחים מלחמה. איני בא לזלזל ביחידות האלו – תרומתן חשובה, אך השירות ביחידות השדה ה"קונבנציונאליות", הרגלים, השריון, ההנדסה והתותחנים – הוא השירות המשמעותי ביותר, הן בהשלכותיו הביטחוניות והן בהשלכותיו החברתיות. רק בגדוד כזה תמצאו שילוב מגוון בין מגזרים ובין תרבויות, ורק הגדודים האלו עוסקים 24/7 בהגנה על הגבולות. ראוי שצה"ל ישקיע הרבה יותר באיכות הלוחמים שם, וברתימת הנוער לשירות ביחידות אלו.
בסיכומם של דברים, צה"ל משרת את ייעודו כצבא העם. המצב הביטחוני והחברתי מצדיק את המשכיותו ככזה, אך אין לנוח על זרי הדפנה – המלאכה עוד רבה. ולגבי הטענה על מעבר לצבא מקצועי – לאור כל מה שהוצג כאן ראוי שנבין שהחלופה הזו אינה רלוונטית העתיד הנראה לעין – היא לא נותנת את הגמישות לצורך המשתנה מכורך חוסר יציבות אזורי, וכן עלויותיה רבות הרבה יותר ממה שנדמה.
מי שחשוב שצבא מקצועי "מספק את הסחורה" – מוזמן לתהות כיצד נראים היום צבאות המערב, כמה הם מחוברים לחברה, מהי השפעתם בהקשרים של סולידריות, כמה הם גמישים לצרכים משתנים, מהי איכות כוח האדם המשרת, ואיזו עלות צבא כזה גוזר. בכל הפרמטרים האלו תמצאו תשובה מוחצת, שלא לומר ערעורי כפירה לא פשוטים מצד אדריכלי הביטחון באותן מדינות.
הכותב הוא מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספר "האדם שבטנק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו