מלחמת ששת הימים היא מלחמה מכוננת בתולדות מדינת ישראל. ככזו, ישנה תחושה לעתים, כי הרוגי ופצועי אותה המלחמה קצת נשכחו מאחור. כמי שנפצע במלחמה ואיבד בה את רגלו, אני מרגיש זכות וחובה, בשם חבריי ובשמי, לספר מעט על אותם הימים ובעיקר על השנים הרבות שלאחריהם, שנים של התמודדות פיזית ונפשית עם הפציעה, שנים של שיקום, ניצחון הרוח וחתירה למצוינות.
בדיוק לפני 53 שנים, במהלך אחד הקרבות שהתחוללו בירושלים, נפצעתי ברגלי. פציעה ששינתה את מהלך חיי. בקרב נהרגו ארבעה לוחמים מהיחידה, בראשם אהוד, מפקד סיירת דוכיפת, אני נמניתי עם אחד משלושת הפצועים של הסיירת.
האירוע התרחש ביומה השני של מלחמת ששת הימים. הסיירת נעה בחוד של חטיבת השריון, ואני נמצא במאסף של הפלוגה. קצין צעיר, אחראי על שתי מחלקות, המחלקה הטכנית ומחלקת צנחנים צעירים שטרם סיימו את הכשרתם. הלילה עבר עלינו בתנועה איטית וזהירה בשטח אויב, בין מקבצי מוקשים שהצבא הירדני פיזר בחיפזון, על מנת לעכב את תנועתנו. עם בוקר ממשיכים לנוע, עוברים בסמוך לכפרים ששמותיהם זכורים לי מסיפורי מלחמת השחרור. עוצרים למרגלות נבי סמואל, עורכים ניסוי כלים על מטרות לא ברורות וממשיכים להתקדם.
בעודנו נעים למרגלות תל אל פול, אנו נקלעים למתחם חי"ר ירדני, אשר מקדם אותנו בירי רוגז ומאיים. כבר בשלב הראשון של הלחימה, בדקות בהן אני מנסה לוודא מי יורה ומהיכן, אני חש חבטה עזה ברגל אשר מטיחה אותי ארצה בפראות. בהדרגה אני מתאושש מהמכה האדירה ומגלה שנפגעתי מירי בירך רגל ימין. רק בבית החולים התברר לי שהכדור המתפרע אשר פגע בירכי, קרע את העורק הראשי ואובדן הדם המהיר איים לקטוע את רצף חיי הצעירים.
בשלב זה לא היינו מודעים לחומרת הפגיעה. אברונצ'קה, החובש שהגיע אלי בזריזות, ביצע חסימת עורקים שהצילה את חיי. במהלך הטיפול הוא לוחש לי "עזוב זה בסדר, פגיעה קלה, שום דבר לא קרה." יגאל, חבר שהיה בסמוך אלי שעה שנפגעתי, סיפר לי לאחר עשרות שנים, כי צפה בי נופל ללא הגה, בשקט מפשיל את המכנסים ובודק את האזור שמעל הפציעה, לוודא שהכל שם בסדר, להיות בטוח ששום "מתקן חיוני" לא נפגע. הירי לא חדל ומפנים אותי למרפסת מבנה סמוך, מקום מוגן מהירי.
בהמשך היום פוניתי אל התאג"ד. מפאת פציעתי החמורה, הורה הרופא לפנות אותי בדחיפות לבית החולים הדסה ירושלים. יומיים לאחר מכן, החמיר מצבי והרופאים נאלצו לקטוע את רגלי. וכך, בטרם מלאו לי 22 שנים, ביום אפור של חודש יוני 1967, ללא הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי שוכב בבית חולים ללא רגל. הכאבים היו עצומים, אבל, המחשבות והתהיות שעלו הציקו הרבה יותר. איך תתייחס אלי הסביבה? מה אני שווה עכשיו? איך תקבל אותי החברה?. מה עם המשך השרות בצבא, איך אעשה פעילויות ספורט? איך אטייל? האם אדרש לוותר על כל אלה? באותו שלב, חששתי מאד מהפגנת הרחמים של הסביבה שלי. זו הסיבה ככל הנראה, שבמשך מספר ימים, מידרתי את הורי ולא הודעתי להם על פציעתי. חששתי מביקורי הרחמים והמסכנות שאמי תפגין.
נשארתי בבית חולים הדסה במשך חודשיים בהם עברתי סדרות טיפולים כואבות, ארוכות ומאתגרות. כאשר כל אתגר משמש מקפצה לרף גבוה יותר.
באחד מביקוריו בבית החולים, הודיע לי אמנון ליפקין, "תזדרז כבר, אני ממתין לך, תחזור לפלוגה." ליותר מזה לא הייתי זקוק, במשפט אחד, השיב אמנון על רבות מהשאלות שהציקו לי והחזיר לי את הביטחון העצמי, כל השאר נותר בידי. לאחר השחרור מבתי החולים, על אף ההסתייגויות, של גורמי השלישות, חזרתי לפעילות צבאית, עברתי לחיל מודיעין, והמשכתי לשרת בקבע ובמילואים עוד כ-25 שנים.
לא פעם אני נשאל על תהליך השיקום שעברתי. התשובה הינה תשובת ארבעת הלאווים – לא להתפנק ! לא לוותר ! אני לא מוגבל ! מעולם, לא התרתי לאף אחד לתת לי יחס מועדף או זכויות מיוחדות. התכחשתי למגבלה ולנכות, הצבתי לעצמי משימות ובצעתי אותן. לא נכנעתי לקשיים ולכאבים, לא וויתרתי לעצמי ולא על חלומותיי. בחרתי לנווט את מסלול חיי כאילו מאומה לא קרה.
העיסוק בספורט, הטיולים בטבע בשבילי הארץ, היו לחם חוקי מאז שאני זוכר את עצמי. המחשבה שאיאלץ לוותר על כל אלה עקב פציעתי, היתה מבחינתי בלתי אפשרית. לפני כשלושים שנה, ארגנתי קבוצת מטיילים מיטיבי לכת, מאז אנו חורשים יחד את שבילי הארץ. עסקתי בענפי ספורט רבים ומגוונים כמו : שחיה, טניס שולחן, כדור-עף, תארו לכם קבוצת כדור-עף מורכבת כולה משחקנים קטועי רגליים וידיים, קבוצה המשחקת בליגה נגד קבוצות של שלמים, ומנצחת !! שנים רבות גלשתי בשלג. המראה הזכור לחברים אשר ליוו אותי, כיצד אני נופל, מתגלגל ומחליק בהר המושלג והחלק. ולפתע, הפרוטזה ניתקת ומחליקה במסלול שהיא בוחרת. כמובן שכל זה, לא הפריע לי לצאת למחרת בבוקר אל המדרונות המושלגים ולהמשיך לגלוש. בעשור האחרון אני מרבה לעסוק ברכיבת אופני שטח, משתתף גם באירועי ספורט ותחרויות במסגרת ארגון נכי צה"ל ובית הלוחם.
ההתמודדות עם הפציעה לימדה אותי להאמין בעצמי וביכולותיי, לסיים את העליות התלולות והארוכות שהחיים מזמנים לנו. המגבלה אינה סיבה לוויתור. למדתי לגייס כוחות, שלא ידעתי על קיומם, ולא לתת ל"מגבלה" הגופנית להפוך ל"נכות" נפשית. התמודדות עם המגבלה, עם הכאבים שלא נפסקים, העניקה לי עוצמות ומינפה את יכולותיי. למדתי כיצד ניתן להפוך טראומה לשלב מקדים בדרך להצלחה. היום, בחלוף למעלה מחמישים שנים לפציעה ההיא, אני חש שלם עם דרכי, המאמצים הוכתרו בהצלחה.
המגבלה הובסה. ואני, שלם עם החסר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו