הצעירים שמגיעים לכפרי הנוער בשנים האחרונות מתמודדים לא פעם עם בעיות סוציו-אקונומיות מורכבות. בעיות בבית, אתגרי פרנסה והתמודדות עם קשיי העלייה לארץ מוסיפים רובד נוסף של אתגר לנערים ולנערות שלומדים רחוק מביתם, ולאחר סיום לימודיהם, כשהם מתגייסים לצה"ל, פעמים רבות הם מתקשים לבצע שירות משמעותי בשל הרצון לסייע בביתם וכדומה.
פעמים רבות הנערים והנערות מסרבים לתת למציאות חייהם המאתגרת לעצור אותם. כאלו הם שלושה מבוגרי כפר הנוער הודיות, שהתגייסו ליחידות מיוחדות ומשפיעות.
סמל א', בן 21 מטירת הכרמל עלה לארץ בשנת 2006 בגיל 6 וחצי מאתיופיה, הגשים חלום והגיע ליחידה מיוחדת. יש לו שלוש אחיות ואח שהשתחרר לפני ארבעה חודשים משירות קרבי בחטיבת הצנחנים, ממנו קיבל א' את ההשראה להיות לוחם. "התגייסתי באוגוסט 2020 ואני מסיים מסלול ביחידה בעוד 3 חודשים", הוא מציין בגאווה. "רציתי להגיע ליחידה מובחרת ואמרתי לעצמי שאעשה הכל בשביל זה.
"למרות שהיו לי בעיות רפואיות נלחמתי שיהיה לי פרופיל 97 ושאפתי להכי טוב שאני יכול. הייתי בין הארבעה בגיבוש שהצליחו להתקבל ליחידה. המסלול ארוך ומפרך מאוד, במיוחד בטירונות היחידה שנמשכת כמעט חודשיים. הקפיצו אותנו לזחילות, לסחיבות פצוע ולדברים נוספים בכל לילה. כל זה שובר מנטלית, במיוחד כאשר לא יצאנו הביתה במשך 28 יום בגלל הקורונה באותה תקפה. בצוות אנחנו מחזקים אחד את השני ודואגים שאף אחד לא יישבר. אחרי שאני מצליח להגיע לקצה של הר נוסף אני אומר לעצמי – 'וואו, איך עשית את זה' וגאה בעצמי". א' מספר שהשהות בכפר הנוער שינתה את תפיסת עולמו. "המסר שלי למתגייסים הוא שאם יש לכם חלום – אל תוותרו עליו ותלכו על זה עד הסוף, לא משנה מה יגידו לכם".
סמל שמואל, בן 20 מטבריה משרת כלוחם וכנהג מבצעי בפלוגה המסייעת בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים שנמצאת כיום בגבול רצועת עזה. שמואל עבר ילדות לא קלה וכיום גר לבד ונאלץ לפרנס את עצמו כטבח במסעדה בטבריה. "באתי מבית דתי וההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שנה. בעלה השני של אמא שלי לא אהב אותי וזה גרם להרבה ריבים ביני לבינו ולבין אמא שלי, שמאוד סבלה מזה. אמא החליטה שעדיף שאני אהיה בפנימייה והסכמתי איתה. הגעתי להודיות בכיתה ט' וסיימתי ללמוד לפני שנתיים בערך.
"אני עדיין בקשר עם המורה שלי טל שלימדה אותי מכיתה י' עד י"ב. גם בזכותה עברתי את כל הבגרויות והתקדמתי לאיפה שאני נמצא היום. היא לימדה אותי הרבה ערכים כמו הקשבה וסבלנות. טל לא ויתרה עלי גם בימים שלא היה לי כוח לקום ולבוא לכיתה ואני מעריץ אותה על זה".
התגייסתי בנובמבר 2019 וניסיתי תחילה להתקבל לדובדבן אבל נקעתי את הרגל ביום הרביעי בגיבוש ליחידה. אמרתי לעצמי שאם לא דובדבן אז אגיע לצנחנים ואראה כיצד אני מתקדם בגדוד ואתן את המאה אחוז שלי. במהלך המסלול החברים שלי עזרו לי להתמודד עם הרגעים הקשים והיו לנו הרבה משברים בהכשרה. למשל באימון המתקדם, כשהתחילה הקורונה כולם סגרו 49 יום. היינו הרבה בשטח ואכלנו רק מנות קרב כל היום. הלו"ז היה מאוד צפוף ולא היה לנו מספיק זמן למנוחה. אם לא החברים מההכשרה לא הייתי יכול לעבור את מה שעברתי".
סמ"ר נועם, בת 21 מהיישוב עלי, בוגרת הכפר עלתה עם משפחתה מבריסל לפני כ-9 שנים: "השתחררתי ממש לאחרונה והייתי לוחמת באיסוף קרבי. שירתי שנתיים ושמונה חודשים בגבול מצרים. המשפחה שלי דתייה ואני כבר פחות. בהתחלה הם לא הבינו את הבחירה שלי במסלול לוחמה לבנות אבל כשהם הבינו שאני רצינית עם זה אז היו מאוד גאים בי ותמכו בי, לא משנה מה. עברתי טירונות של שמונה חודשים ולא ויתרתי לעצמי. כשהחלטתי שאני רוצה ללכת לצבא, אז עדיף שהשירות יספק אותי והרגשתי שלוחמה זה מה שיגרום לכך".
