עבור רובם מדובר בסבב המילואים השלישי בשנה האחרונה, חלקם עייפים, חלקם באמצע הלימודים, אחרים השאירו משפחה בעורף, אבל עם התחממות המלחמה בצפון הארץ, אף אחד לא יעצור את המילואינקים מלמלא את חובתם ולהגן על אזרחי מדינת ישראל.
"מילואימניק זה הרבה פעמים לתת בלי לקבל", מספר שון, לוחם בחטיבה 6, שהוקפץ למילואים בפעם השלישית השנה. "יש מעטפת טובה שמנסה לתת לנו את מה שצריך, אבל הרבה פעמים ההקרבה גדולה יותר, יש אנשים שבדיוק נולד להם ילד ויש כאלה שהאישה בחודש תשיעי. יש סטודנטים שקורסים בלימודים ויש כאלה שחושבים איך בכלל אפשר להתחיל ללמוד כשכל רגע אתה נקרא שוב למילואים, אבל את כל זה מנצחת תחושת השליחות החשובה, אנחנו חלק ממשהו גדול יותר", הוא אומר.
"האחריות של לשמור על עם ישראל ממלאת גאווה ונותנת כוחות. לצד החשש על החיים שלנו, ברגע שקיבלתי צו 8 שמחתי, כי זו זכות להילחם ולהגן. כולנו חוששים, אבל אנחנו יחד. חילונים ודתיים, אין הבדל. כולנו כאן כדי לשמור על הבית".
שומרים על הגבולות / ללא
גם אנטון, מילואמניק שהוקפץ בפעם השלישית, משתף בחשש שעולה עם ההסלמה הביטחונית. "יש תחושה של חוסר וודאות, אם ניכנס קרקעית או נישאר בגבול. גם החשש מנ"ט או טילים אף פעם לא עובר, אנחנו תמיד בערנות. ברגעים של מטח אנחנו מבינים שזה עניין של שניות עד למרחב מוגן אבל אנחנו מבינים שאי אפשר לעצור בשלב הזה. צריך לסיים את מה שהתחלנו".
"עייפים, אבל זו החובה שלנו"
עבור דניאל, חובשת בשיריון, זה הסבב השני של המילואים מאז תחילת המלחמה. "כשקיבלנו את ההודעה על ההקפצה לצפון היה לחץ מסוים, עזבנו שוב את החיים שלנו מאחור והגענו. אנחנו עייפים, אבל מישהו חייב לעשות את זה. התחושות הן מעורבות, אנחנו מרגישים את חשיבות המשימה אבל גם מחכים שזה ייגמר".
תחושה של שליחות / ללא
א', גם הוא חובש בשריון, שותף לתחושת האחריות. "אנחנו על המשימה, נמצאים בכוננות למה שצריך. אנחנו מבינים את החשיבות העצומה של הדבר".
לצד התחושות, יש גם בעיות לוגיסטיות שמקשות לפעמים על הפן הרגשי והפיזי. "היום התקלחנו פעם ראשונה אחרי שלושה ימים, ורק היום הגענו למקום לינה מסודר שגם אותו היינו צריכים לקרצף ולנקות. הצבא לא נערך אלינו לוגיסטית, עדיין לא אכלנו כלום כל היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו