המחלוקת עדיין חיה: "היכן שתנעץ את האצבע - תמצא מחדל"

אף שעברה כבר חצי מאה מאז צהרי יום הכיפורים תשל"ד, היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר 1973), עדיין יש תחושה של ערפל לגבי המלחמה.

"מאחר שהמלחמה נגמרה ולא נגמרה כמצב שאין לו צורה, ומאחר שמצב רופס זה יוצר עוינות, אי־נוחות ומבוכה - נתעורר צורך משווע במנהיגות שתבוא ותיתן צורה ותעניק ביטחון... חוסר המנהיגות הזה חזר והטיל את האחריות על בני האדם עצמם", כך אבחן הסופר המנוח ס' יזהר. היה זה חודשים אחדים לאחר המלחמה, בסימפוזיון של כתב העת "קשת".

חלק מהשאלות החידתיות, בייחוד במישור הטקטי של המלחמה, נשארו בלתי פתורות עד היום. אבל לגבי ההתרחשויות הצבאיות עצמן, מתחילות באיחור רב להתגבש הסכמות בין הכותבים השונים על המלחמה. הפערים מצטמצמים. אך מה שהולך ומתבהר ב־20 השנים האחרונות הוא שההיסטוריוגרפיה הצבאית, בממדיה הצרים, מוגבלת מאוד לצורך הבנת המלחמה.

המשמעויות הרחבות והעמוקות יותר נדחקו מפני הניסיונות לפענח את ההתרחשות הצבאית ולהבין אותה. האם היה מחדל מודיעיני, והוא זה שמסביר את כל השתלשלות המאורעות מ־6 באוקטובר ועד 25 באוקטובר 73'? אין ספק שסוגיית ההפתעה האפילה על הכל בתחילת דרכם של חוקרי מלחמת יום הכיפורים, ולאחריה השאלה - מי הם אבות המחדל.

האם זה הדרג המדיני, בדמותם של ראשת הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, או הדרג הצבאי, שבראשו הרמטכ"ל דדו אלעזר, אלופי הפיקודים חקה (צפון), גורודיש (דרום) וראש אמ"ן זעירא? "מקומו של הצבא בתהליכים שהובילו למלחמה, בנסיבות שבהן פרצה ובאופן ניהולה, הודחק והוכחש בחסות הצנזורה בשנים הראשונות, ומדיניות שחרור החומר ב־15 השנים האחרונות", כתב פרופ' יואב גלבר במאמר שפורסם לפני כשלוש שנים בכתב העת "האומה".

הסופר ס' יזהר אבחן: "מאחר שהמלחמה נגמרה ולא נגמרה כמצב שאין לו צורה, נתעורר צורך משווע במנהיגות. חוסר המנהיגות הזה הטיל את האחריות על בני האדם עצמם"

אפשר להבין מכך שמשחררי החומרים הסודיים לפרסום לאורך השנים, הם שהכתיבו במידה רבה את אופי ה"מחקרים" החדשים בדור האחרון. הדוגמה הטובה ביותר היא פרסום קיומו וחלקו של הסוכן המצרי אשרף מרואן.

קשה להאמין, אבל עד לפני כ־20 שנה נכתבה ההיסטוריה ללא נוכחות מרואן וכל המידע הכרוך בדיווחיו, ואולי התרעותיו.

נרטיב חסר עכבות

כבר שנים רבות עולה השאלה אם יש איזשהו מצבור חומרים או מסמכים, או אפילו מסמך אחד גואל, שיכול לשנות את תפיסתנו לגבי מלחמת יום הכיפורים. התחושה היתה שכן - אבל זו תחושת בטן מטעה. היא נובעת, כמובן, מציור הנוף הערפילי שצייר ס' יזהר בדבריו. הסיומת חסרת הצורה, עם קווי הפסקת האש שנראים כמו סקיצה מקדימה של פיקאסו לציור הענק "גרניקה", יצרה ציפייה שיבליח איזה סוד והתמונה תתבהר ונראה ניצחון.

הסרט שיצא לאחרונה, "גולדה", מציג נרטיב חסר עכבות על ניצחון גדול, שהחל במשבר בעל ממדים קיומיים. ומי שניצחה על הניצחון היא ראשת הממשלה שישראלים רבים, בעיקר צעירים, אהבו מאוד לשנוא בשנים 1974-1973. במרחק השנים, פרופ' גלבר אמר לעיתונאי יזהר באר בפודקאסט: "צריך לבקש סליחה בעיקר מגולדה ומדיין".

באר המשיך ושאל: "איך אתה מסביר את זה שאותה המציאות, אותה האמת ההיסטורית, יש לגביה גישות הפוכות בפרשנות ובפענוח שלה?". גלבר ענה: "בבסיס יש השקפות עולם שונות". וזאת כבר התקדמות, כשברור שמעבר ל"אמת ההיסטורית", ישראל וההיסטוריונים שלה עוברים לשלב הפרשנות והפענוח.

בשנים הראשונות לאחר המלחמה הציע יצחק רבין נרטיב שהחוקרים והציבור התקשו לעכל. המחדל היה "ביטחוני" ולא "מודיעיני", הוא אמר בראיון להיסטוריון אבי שליים. למה התכוון? בחלקו התכוון אישית למשה דיין, אך האמירה הזאת מתכתבת עם תפיסתו של יואב גלבר כי מעבר להפתעה, הבעיה בצבא נמשכה לאורך כל המלחמה.

"היתה קונספציה שהצבא המצרי לא יכול לצלוח, ואם יצלח זה יהיה טוב, ולא היתה טעות ב־capabilities (יכולות), היתה טעות ב־intentions (כוונות), וזה היה כתוצאה מעודף שחצנות כשהגורם הדומיננטי היה דיין...", אמר רבין. כלומר, לו היו נוקטים אמצעי זהירות מסוימים, היינו חיים היום בעולם אחר. הדיבור לא גלוי, אבל הכוונה היא כנראה לאי־הפעלת האמצעים המיוחדים שאמורים היו לתת התרעה.

בעניין הזה גלבר חולק לחלוטין על השקפת רבין. בהקדמה לספרו "רהב" הוא מספר כי עמיתו בצוות החוקרים של ועדת אגרנט, אל"מ יעקב חסדאי, "חתר לגלות ולחשוף את אותה נקודה ארכימדית, שאם תתגלה, תסביר את כל מה שקרה או את רובו. אני סברתי שאין נקודה כזאת: היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל בדרגה כזאת או אחרת...".

בעשור האחרון, אולי כדי לחמוק מהדיון בשיקוף הרנטגן שהחברה הישראלית קיבלה מהמלחמה, נוצר מיתוס חדש, שנתמך בעיקר במחקר של יגאל קיפניס ובסדרות טלוויזיה כאלה ואחרות; לאמור, שאפשר היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים.

האם אפשר היה להשיג הסכם שלום ולחסוך את כל הסבל והמשברים שהביאה סופת המלחמה בכנפיה? זה, אגב, לא נרטיב חדש. בשמאל הציוני דיברו על כך כבר בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. בספרו "לא מחדל: המדיניות שהוליכה למלחמה" (1975) קובע העיתונאי אמנון קפליוק שמדובר במחדל מדיני, שמתגלגל מאז הניצחון ב־67' ועד להפתעת 6 באוקטובר.

רבין סבר שהמחדל היה "ביטחוני" ולא "מודיעיני". אמירתו כוונה לדיין, אבל התכתבה עם התפיסה שמעבר להפתעה, הבעיה בצבא נמשכה לאורך כל המלחמה

על כך שלא היה אפשר להגיע לחוזה שלום במובן שאותו השיג מנחם בגין ב־1979, יש לא מעט תשובות משכנעות. כתבו על כך בוימפלד, חריף וגלבר, עם גיבוי ממוסמך ונרחב. לעומת השאלה הזאת, עדיין מנקרת סוגיה שמשאירה את המלחמה כדימום מתמשך: הפסדנו או ניצחנו?
כדי לענות על כך, צריך להציב תמונה של תבוסה. אם היתה כזאת, איך היא היתה נראית? צריך להגיד את זה בבירור: היו שלבים שבהם ישראל עמדה בפני תבוסה, או סוג של כניעה.

ניצחון בלי הכרעה

ממה שלמדתי לאורך שנים של עיסוק בחומר, אם צה"ל לא היה הופך את הגלגל ב־11 באוקטובר ברמת הגולן וב־14 באוקטובר בחזית סואץ - המלחמה היתה עלולה להסתיים בהפסקת אש כפויה בידי המעצמות ומוכתבת בידי הערבים. והתנאי העיקרי בה - נסיגה ללא הסכם שלום לקווי 4 ביוני 67'.

בעשור האחרון שוחזר המיתוס בשמאל שאפשר היה למנוע את המלחמה. לאמור, האם אפשר היה להשיג שלום ולחסוך את כל הסבל? אך לא היה אפשר להגיע לחוזה כזה

העובדה שהמשא ומתן בסוף המלחמה התקיים בקילומטר ה־101 על אדמת מצרים, תוך הכרה חלקית של המצרים במדינת ישראל, מסמלת ניצחון - גם אם לא הכרעה בנוסח ששת הימים.