הולכים בדרכו: נתנאל נפל בהיתקלות, אחיו התגייסו לאותה חטיבה

משפחת מושיאשוילי מאשקלון היא פטריוטית, משפחה שבה יעקב ומרינה חינכו את ששת ילדיהם לאהבת הארץ. וזה הצליח להם - ילדיהם עשו את שירותם הצבאי בחטיבת גולני, החטיבה הכי ישראלית שיש. אבל כבר 11 שנים התמונה שלהם לא שלמה: אחד הבנים, סמ"ר נתנאל מושיאשוילי ז"ל, נפל בקרב עם מחבלים ברצועת עזה ביוני 2012. מאז הם מנסים לאחות את השברים.

ליעקב (57), לוחם גולני לשעבר ואיש כוחות הביטחון ששירת בשב"כ ובשב"ס, ולאשתו מרינה נולדו שישה ילדים: הבכורה היא יפית (33), ומייד אחריה נולד נתנאל ז"ל. "הם היו כמעט כמו תאומים", אומר יעקב. לאחר שבע שנים הצטרפו למשפחה מיכאל (26), שגם הוא היה לוחם גולני, צליל (23), שהיתה מש"קית ת"ש בגולני, ואריאל (20), שממשיך את דרכו של אחיו ומשרת כלוחם בגדוד 12 של החטיבה החומה. בן הזקונים, אלעד (17), הוא תלמיד תיכון.

הלוויה במקום בת־מצווה

הימים שלפני יום הזיכרון ולאחריו הם ימים מורכבים עבורם. מצד אחד האהבה למדינה, ומנגד - הכאב העצום על מותו של נתנאל. "נתי גדל בבית דתי, ועד גיל 16 למד בישיבה חרדית. לאחר מכן עבר לחינוך הממלכתי־דתי, השלים פערים וסיים תיכון בהצטיינות", מספר יעקב. "זה מה שאפיין אותו, דבקות במטרה ואהבת המולדת".

נתי היה בחור עם חיוך שובה לב, כזה שלא מעגל פינות, "שפיץ", ומסיבה זו המפקדים התעקשו שייצא לקורס חובשים. הוא התלבט, כי לא רצה לעזוב את חבריו, אך התרצה. "כשהוא סיים קורס חובשים הוא שובץ כחובש בתאג"ד, ובמשך שמונה חודשים הוא לא הפסיק לנדנד להם שיחזירו אותו לתפקיד לחימה. כשהייתי נוסע להביא לו ולחבריו אוכל, הוא אסר עלי להתקרב לשער הבסיס, כדי שהמפקדים לא ישכנעו אותי שכדאי לו להישאר שם. וכמו כל דבר - זה הצליח לו, והמטרה הושגה. הוא הפך חובש פלוגתי".

ב־1 ביוני 2012, יום שישי לפנות בוקר, חתך מחבל את הגדר בגבול רצועת עזה בסמוך לקיבוץ נירים וחדר לשטח ישראל. נתי וחבריו הוקפצו למקום, ובמהלך קרב היריות נתי נהרג. חבריו חיסלו את המחבל. "היינו בהכנות לבת־המצווה של צליל, ונתנאל היה צריך לחזור למיוחדת", נזכר יעקב.

"כבר בשמונה בבוקר היו דיווחים, אבל לא שמעתי חדשות. פתאום ראיתי מולי איש צבא שאני מכיר מילדות, ואת אחי, אבי. תמיד אומרים שמרגישים משהו בבטן - אני לא הרגשתי כלום. אמרו לי 'זה קשור לנתי - נתי נהרג'".

אביו של נתי, יעקב: "ידעתי שזה המבחן שלנו. אי אפשר באמת להסביר את הגעגוע, אין לו סוף והוא תוקף אותך בכל רגע, בסעודת שבת או סתם באמצע יום. אנחנו חיים את החסר"

יעקב החליט לא להיכנע לכאב: "אמרתי למרינה, אשתי, שזה המבחן שלנו. או שאנחנו נשברים או שאנחנו בוחרים בחיים - ועם הקושי, בחרנו להמשיך. כל מה שביקשתי היה שנתי יהיה ההרוג האחרון. אי אפשר באמת להסביר את הגעגוע, אין לו סוף והוא תוקף אותך בכל רגע, בסעודת שבת או סתם באמצע יום. אנחנו חיים את החוסר".

הכינוי שדבק באח

במקום חגיגות בת־מצווה, המשפחה נאלצה לקיים הלוויה לנתי. צליל, אז ילדת בת־המצווה, משחזרת: "כילדה, לא הבנתי מה רוצים. ראיתי את אבא בוכה ונשברתי. תמיד ידעתי שסבא וסבתא יכולים למות, שזקנים יכולים למות, אבל שילדים בני 21 לא מתים. שם התמימות שלי נשברה". צליל בחרה ללכת בדרכו של אביה ואחיה, והתגייסה לתפקיד מש"קית ת"ש בגדוד 12 של גולני. "הייתי במסגרת של חינוך דתי, ולא היה מקובל שהבנות מתגייסות לצבא, אבל אמרתי לעצמי שלא משנה מה - אני הולכת לשירות צבאי. היה לי מאוד ברור מה אני רוצה לעשות - להית במקום שאבי ואחיי היו בו". לימים הפכה צליל לקצינת נפגעים מחוץ לחיל.

היום גם אריאל הוא לוחם בגולני. כשנתי נהרג הוא היה בן 9. "אני לא ממש זוכר את האירוע של נפילתו", הוא אומר. אריאל החליט להתגייס לתפקיד קרבי. "רציתי לסיים את מה שנתי לא הספיק. בצו הראשון היו לי תכנונים אחרים לשירות הצבאי, לעשות דרך אחרת מזו של נתי, אבל אחרי שחשבתי החלטתי ללכת בדרכו והתגייסתי לגדוד 12 של גולני".

כיום גם לאריאל יש כומתה חומה. "הכינוי שלי הוא 'שוילי', כמו שקראו לנתי ז"ל. זאת סגירת מעגל מטורפת. ההורים שלי גידלו אותי לאהבת הארץ והמולדת. לפעמים אני אומר לעצמי 'נתי, אחי, אתה יכול להיות רגוע, כפרה. אני ממשיך את דרכך. זאת שליחות וזכות להגן על ארץ ישראל".

המורשת של נתי לא נשארה רק במשפחתו הגרעינית. שלו בן משה, בן דודו של נתי, התגייס גם הוא לגולני, וכיום הוא ממלא את אותו התפקיד שנתנאל מילא - חובש פלוגתי. "כשהוא נהרג הייתי בן 10, וכשבגרתי נתי הפך למודל לחיקוי שלי. גם לי היה חשוב לסגור מעגל. אף על פי ששם המשפחה שלי הוא בן משה, החבר'ה קוראים לי 'שוילי'. כשהגעתי לפלוגה ראיתי תמונות של נתי והתרגשתי: יש שם ארגז עם השם שלו. 11 שנים אחרי הוא עדיין חי ונושם, וזה מנחם".