"ויתור זה לא אופציה": לוחם היחידה המיוחדת שסבל משיתוק צלח את מרתון מנהטן

אחרי הפרסום ב"ישראל היום": אופיר מימון, ששירת בעבר בשייטת, הסתייע בכפפה מיוחדת כדי להשתלב במרוץ של עשרות קילומטרים • לצידו רצה אשתו, שהגיעה איתו עד קו הסיום: "אחד הרגעים המטורפים בחיינו, במסע הזה של קושי שלא נגמר"

אופיר ואושרת בזמן המרתון

אחרי הפרסום ב"ישראל היום": לוחם שייטת 13 לשעבר, הסובל משיתוק בחצי מגופו, השתתף לאחרונה במרתון מנהטן והגיע לקו הסיום.

במארס האחרון דווח באתר "ישראל היום" על סטודנטים לעיצוב תעשייתי, שיצרו כפפה מיוחדת לאופיר מימון כדי שיוכל לאחוז בפדל אופני הנכים שלו כמו שצריך. סטודנטים במכון הטכנולוגי חולון - HIT, שלמדו לתואר ראשון, חיפשו אדם עם מוגבלות כדי לעזור לו, כחלק מפרויקט בינלאומי בשם "Fixperts".

סטודנטים יצרו מתקן שמאפשר לאופיר לרכוב על אופני היד // צילום: Hit

מרתון מנהטן הוא מרוץ יוקרתי באורך של 42.2 קילומטרים, שבו משתתפים 50 אלף משתתפים. בגלל הביקוש קשה מאוד להצליח להירשם אליו.

הפרסום בישראל הגיע לחבר לצוות של אופיר מהשייטת המתגורר בארה"ב, שהצליח להכניס אותו למרתון היוקרתי שהתקיים לפני שבועיים. החבר שלח בקבוצת הווטסאפ של המחזור שלהם הודעה וחבר אחר שמתגורר בניו ג'רזי, שמתנדב בעמותת אכילס, הציע לאופיר לנסות להתקבל למרוץ.

אופיר הסכים וטס למרתון יחד עם אשתו. עמותת אכילס היא עמותה פראלימפית אמריקנית, שעוזרת לאנשים עם מגבלות פיזיות לקיים פעילויות ספורטיביות מאתגרות כמו מרתונים ותחרויות איירון מן. אופיר, כמובן, השתמש בכפפה המיוחדת שהסטודנטים הכינו עבורו. בעזרתה הוא הצליח להשלים את המרתון. 

בפוסט בפייסבוק סיפרה אושרת, אשתו של אופיר, על ההשתתפות המרגשת במרוץ: "כשאני ואופיר הכרנו, אחד הדברים הראשונים שגיליתי עליו היה שהוא רץ ממש טוב. לא ממש ידעתי מה זה אומר מכיוון שהריצה היתה תחום שמעולם לא התעניינתי בו, וגם לא ממש רציתי. אופיר היה זה שנתן לי את הדחיפה שגרמה לי לעשות את הצעד הראשון בעולם הזה, ועם השנים הריצה הפכה עבורי לחוף מבטחים". 
הפיתוח החדש של אלון וירדן שסייע לאופיר, צילום: HIT
לא נכנע לאתגרים. אופיר מימון, צילום: באדיבות המצולם

"אני זוכרת את היום שבו אני ואופיר יצאנו לרוץ יחד", נזכרה אושרת בזמן שלפני המחלה, "הוא עשה לי הצגה של 'קרעת אותי'. זה היה קצת נכון כי תפסתי אותו לא בכושר, אבל לא דמיינתי באותו הרגע שזו תהיה הריצה האחרונה שלנו יחד בגלגול הזה. לאט־לאט, עם כניסת הטרשת הנפוצה לחיינו, הרגשתי שככל שאני מתחזקת פיזית, כך אופיר נחלש באותה מידה. בהדרגה ובלי לשים לב התגבשה בי אחריות לעצמי ולמשפחה שלי, להיות חזקה ומסוגלת לעשות כמעט הכל ולהיות מוכנה ליום סגריר..."

 
אושרת הדגישה כי "ויתור זו לא אופציה בעולם שאופיר מכיר. כשהבין שהוא כנראה לא יוכל לרוץ עוד, הוא פנה לעולמות אחרים: הוא התחיל לשחות בבריכה, עבר למים פתוחים ובהמשך התוודע לעולם אופני היד ולא היה מאושר ממנו. הוא סוף־סוף חזר להרגיש את התחושה של משב רוח שמלטף את הפנים, נוף שמתחלף, דופק גבוה ועוד תחושות שהכי קרובות לריצה שכל כך אהב".

לבסוף סיפרה אושרת על הרגעים המרגשים של סוף המרוץ: "כשעברנו את קו הסיום, קרסתי אל אופיר לחיבוק חזק. פרץ של בכי בלתי נשלט התפוצץ משנינו יחד. בשלב הזה דייב שלף את הנייד ותיעד את אחד הרגעים המטורפים בחיינו, במסע הזה של קושי שלא נגמר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר