השכול הכה פעם שלישית: גדי איזנקוט הלב של כולנו איתך

בכור ההיתוך המשוגע שלנו, ובין מאות החללים במלחמה יש לא מעט משפחות שאיבדו בנים בזה אחר זה - ובכל זאת חתמו על האישור לשירות הקרבי • משפחות גיבורות שמאמינות שאנחנו כאן בשביל המדינה, ושצריך להיות כאן עבורה • כפי שהמוות דפק על דלתו של ראש הממשלה - הפעם הוא הגיע בפעם השלישית לפתחו של רמטכ"ל לשעבר שיודע ש"אסור לנו לאכזב אותם", הם יכולים להישאר בחיים

משפחת איזנקוט בהלויית הבן גל ז"ל. צילום: .

גדי, הלב שלנו נשבר שוב, עם הלב שלכם. גל הבן, האחיין, ועכשיו יוגב. איזה שבר, והלב שלנו נשבר בכל פעם מחדש. השבוע הזה רק התחיל, אבל ממשיך את השבוע שלפניו. שישה לוחמים נהרגו בתקרית אחת, שני לוחמים בזירה אחרת, ועוד מאות לוחמים שנהרגו בשנה פלוס של מלחמה. כל הרוג, כל מכתב אחרון, כל הודעת טקסט מתובלת בהומור שחור, כל שיר ציני וכואב כמו "אם מחר אני מת, תעשי מסיבה". כל טקסט כזה שובר אותנו בפנים לעוד חתיכה ועוד חתיכה ועוד אחת.

סרן יוגב פזי, צילום: .

בכור ההיתוך המשוגע שלנו יש לא מעט משפחות כאלה. משפחות שכול כפול. או משולש, לעזאזל. שנתנו, ועשו, ותרמו. משפחות שאיבדו, ובכל זאת, הם נתנו. וחתמו גם לבן השני, ואולי לשלישי, אישור לשרת בקרבי. משפחות גיבורות שמאמינות שאנחנו כאן בשביל המדינה, ושצריך להיות כאן עבורה. וגם אם איבדנו, אנחנו יודעים, זה מוות של גיבורים, של לוחמים, של ילדים. וכל העולמות והחלומות והסיפורים, והלבבות הפועמים. 

עם בנו, גל איזנקוט ז"ל. "הוא הבין את התפקיד של בני דורו", צילום: דובר צה"ל

זה יכול לדפוק על פתח הדלת של כל אחד. כן, גם על דלתו של ראש הממשלה זה פעם דפק. והפעם זה רמטכ"ל לשעבר, שר לשעבר. אב שכול בהווה ולתמיד, שבשנה אחת הפך גם לדוד שכול, פעמיים. והלב שבור. יש אימהות שראיינתי לאורך השנים. שמרתי אותן בתחילה כ"אמא של", התרסקתי יחד איתן כשהיה צריך להוסיף "אמא של ושל", עם התוספת המשוגעת הזו של ז"ל. לא מפני שזכרונם לא מבורך. זכרונם צרוב בכל רגע נתון. זו תוספת משוגעת, כי באיזה עולם המילה אמא של, או אבא של, מסתדרת עם המילה ז"ל.

מעגל מרוסק שקם בכל בוקר

אנחנו מכירים אותם. את האם שאיבדה שני בנים בזה אחר זה, את הנערה שאיבדה את אביה ואחיה הגדול, ואחר כך בן דודה ואחיה הצעיר נהרגו בקרב במלחמה. מעגלים של כאב. של שכול. מעגל מרוסק שנלחם לקום בכל בוקר מחדש. שנלחם כדי לשמור על החיוך.

זה יכול לדפוק על הדלת של כל אחד. גם על דלתו של ראש הממשלה זה דפק פעם. והפעם זה רמטכ"ל לשעבר, שר לשעבר, אב שכול בהווה ולתמיד, שבשנה אחת הפך גם לדוד שכול. פעמיים

גדי, בפוסט אחרי נופלו של גל שלך, כתבת ש"אסור לנו לאכזב אותם". את הדור הזה, דור מופלא של צעירים וצעירות כפי שאתה הגדרת, דור שהוכיח שוב ושוב את היותו מופלא כל פעם מחדש. הם לא חייבים ליפול בשביל זה. הם יכולים להיות דור מופלא שנשאר בחיים. שימצא את התרופה לסרטן. את הבינה המלאכותית, את האנרגיה הירוקה שתציל את העולם. אנחנו צריכים אותם בחיים.

"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות", כתב דויד גרוסמן לשיר של "הדג נחש", בלי לדעת שגם הוא ביום מן הימים יהיה אב שכול. איזה עולם משוגע של מלחמות. והמלחמה הזו ארוכה. ולא נגמרת. ואיתה רשימת המתים, מתארכת ומתארכת. ואנחנו חייבים למצוא את הדבק הזה, שידביק את החתיכות של הלב. אחרת לא נוכל להמשיך. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר