ממעבר לים לחזית עזה: מסע הכומתה המרגש של החיילים הבודדים

תלמידי ישיבות ההסדר "החוצניקים" שבחרו להגיע לארץ ולהתגייס סיימו הכשרה ארוכה בכפיר - כשהוריהם ליוו אותם בסיום מסע הכומתה • אם אחד החיילים: "אני שמחה שהוא הולך בדרך בה חינכתי אותו, אך מודאגת מכך שייסכן את חייו"

סיום מסע כומתה של חיילים בודדים בכפיר

משפחות של כ-25 חיילים בודדים מחו"ל הגיעו הבוקר (חמישי) עם עלות השחר לסיום מסע הכומתה של חטיבת כפיר. מסע הכומתה של כפיר נפרס על 50 ק"מ ונמשך כ-13 שעות, כאשר בחמשת הקילומטרים האחרונים נושאים הלוחמים אלונקות עם משקל, שם הצטרפו המשפחות לצד הבנים ועודדו אותם בסיום הדרך.

בסיום המסע התקיים טקס חלוקת הכומתות המסורתי ולאחר חודשים ארוכים של אימונים אינטנסיביים, ניתנה לחיילים, ביניהם תלמידי ישיבות ההסדר ה"חוצניקים"  שבחרו לעזוב את חייהם בתפוצות ולהתגייס, הפוגה קצרה לפגוש את הוריהם רגע לפני שהם מתייצבים שוב, הפעם לקראת כניסתם הראשונה ללחימה בעזה.

סוף מסע כומתה של חיילים בודדים בכפיר

בין אמהות החיילים הייתה ליסה קונינגהם, אמו של אבי, תלמיד ישיבת "לב התורה", שסיפרה על המפגש המרגש עם בנה. "זה היה יום מיוחד במינו", כתבה. "הבן שלי סיים את מסלול האימונים וקיבל את הכומתה שלו – נקודת השיא של התהליך. אבי עשה זאת בגבורה כמו חבריו בגדוד, תומך במי שמתקשה לסיים, והכל בדאגה ואחווה אחד לשני. בכל פעם שאחד החייל התבקש לסחוב את האלונקה, אביו תפס את הצד השני לעזרה".

ליסה שיתפה גם על התחושות המורכבות במפגש עם בנה. "היו רגשות מעורבים. מצד אחד, תמיד חינכתי את ילדיי לאהבת ישראל, לציונות ולמחויבות לעם היהודי לא רק במילים אלא במעשים. עמדתי מאחורי ההחלטה שלהם לעלות לארץ ולהתגייס לצה"ל, ואני שמחה שהם הולכים בדרכי. אבל במקביל, מדאיג לדעת שאבי עומד לסכן את חייו במלחמה בארץ, בעוד חבריו בארה"ב מתעסקים בשאלות כגון באיזה קולג' ללמוד".

ליסה יחד עם בנה אבי, צילום: ללא

ליסה תיארה את הטקס בהתרגשות ובעיניים בורקות: "כמו בבית ספר יסודי, אמהות נדחקות למצוא מקום טוב לצילום, מפקדים שמנסים לסדר את החיילים במקומותיהם, וחיילים שמנופפים להוריהם כשהם מזהים אותם בקהל". "כל אם חשה את הדיסוננס כשהיא רואה את "הילד הקטן" שלה עומד להקריב את חייו עבור המדינה ולמען הזכות של יהודים לחיות בארץ ישראל בבטחה", ציינה. 

היא תיארה: "הבנים האלה הם קשוחים. יש להם עוצמה, נחישות ואומץ. הם קיבלו את הכומתה בגאווה, בידיעה שהם כולם עומדים לצאת לעזה, ויודעים שלא כולם יחזרו. הם מבינים שהם חלק ממשהו גדול בהרבה מהם". לבסוף סיימה ליסה את דבריה בתפילה: "קשה לתאר את השילוב של גאווה, פחד, פטריוטיות ואחדות שחשתי ב-24 השעות האחרונות. מי ייתן ואלוהים ישמור על הבנים שלנו, יעזור להם להצליח במשימותיהם ויחזיר אותם הביתה בשלום. עם ישראל חי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר