גולנצ'יק שלי: בני הזוג שלהן הקריבו את חייהם למדינה - וחייהן השתנו באחת

חברות מילדות שנקטעה עם טיל הקורנט// אלינור עודד ודולב אמויאל

אלינור עודד (19) ודולב אמויאל (21), נג"ביסט בגדוד 13 של גולני, הכירו כשאלינור היתה בת 13. "חיכיתי קצת עד שאמא שלי תסכים שיהיה לי חבר, ומאז היינו יחד. היינו החברים הכי טובים, זה היה הבסיס לזוגיות הטובה שלנו", היא מספרת.

דולב שירת במוצב נחל עוז בעת הטבח. הוא היה שבוע לפני שחרור ויצא באותה שבת הביתה. בדרך עוד הספיק ללכת למסיבה וכיוון שחזר עייף מאוד לא נסע למסיבת הנובה. אלינור סגרה שבת בבסיס פיקוד העורף ברמלה. כשהכל התחיל היא התקשרה לאבא של דולב לבדוק אם הוא בנובה. הוא הרגיע אותה ואמר לה שדולב ישן בבית. כשסיים את השיחה הלך האב להעיר אותו ולעדכן אותו במתרחש. "דולב זינק מהמיטה, עלה על מדים וטס דרומה כי החברים שלו בנחל עוז. בדרך התקשר למוצב ודיבר עם חברים שהיום כבר לא איתנו. הם דיווחו שחסרה להם תחמושת והוא כיוון אותם איפה יש מחסניות בבסיס".

דולב וחבריו הגיעו לג'וליס, שם הם פינו 250 פצועים. משם הם נשלחו לעזרת מוצב פגה הנצור. דולב התעקש להתנדב וממש רב עם חבר שלו על כך. 100 מטר מהמוצב הרכב שבו הוא נסע חטף טיל קורנט, שחדר את הרכב והרג אותו במקום. הרכב המשיך להידרדר למוצב, שם חבריו של דולב זיהו אותו.

בינתיים אלינור, שמשרתת כאמור בפיקוד העורף, הוצבה במוקד טלפוני. "היו לי 580 שיחות בממתינה. קיבלתי שיחות נוראיות של ילדה בת 6 שאומרת שיש מחבל מחוץ לדלת ומה לעשות, או אמא שבוכה שחטפו לה בת אחת ורצחו את השנייה. היה לי מאוד קשה. לקראת ערב יצאתי החוצה, שמתי ראש על הכתף של חברה שלי ונרדמתי לעשר דקות. השעה היתה 18:20. ב־18:22 דולב שלח לי הודעה אחרונה: 'תודה על הדאגה, הכל יהיה בסדר, אני אוהב אותך'. ב־18:30 הוא נהרג. ב־18:32 התעוררתי בבהלה, הלב שלי קפץ. התחלתי לבכות בהיסטריה. אנשים סביבי שאלו מה קרה ואמרתי להם שאני מרגישה שקרה לו משהו נורא עכשיו. רק בדיעבד הבנתי שזה היה ממש שתי דקות אחרי שהוא נהרג, ושהרגשתי את זה בגוף ממש.

"פתחתי סוג של חמ"ל בבסיס. ההורים שלו ואני היינו בקשר 24/7. ניסינו לקבל כל פיסת מידע ולא הצלחנו. ביום שני קיבלנו הודעה ממישהו שכנראה הוא נהרג. רק ביום שלישי ב־13:30 הגיעו לבשר. קברנו אותו רק ביום חמישי, אז זה הרגיש כאילו ישבנו שבעה כפולה. זה היה ממש קשה".

אלינור ודולב גרו ביחידת דיור הצמודה לבית הוריו בנתניה. כשהלכו המבשרים, רצה אלינור לים, לחפש נחמה במקום שהיה התרפיה של שניהם.

"מאז הכל שחור – אני לא זוכרת כלום"// לואיזה אבשלום ומשה אברהם בר־און

לואיזה אבשלום (23) מחדרה שירתה כמדריכת חי"ר בקבע. שם הכירה את בן זוגה, רב־סרן משה אברהם בר־און (23), ששירת כמ"פ בגדוד 51 של גולני. הם היו שלוש שנים יחד. בשבת ההיא היו בנופש מבצעי באילת. "הטלפונים שלנו היו על השתק. היו לי 30 שיחות שלא נענו מהסגן שלו, אבל רק כשראינו את התמונה של הטנדר הלבן בשדרות התחלנו להבין את האירוע. חצי שעה אחרי שיצאנו מאילת אני כבר הוקפצתי".

בני הזוג התפצלו ונפגשו שוב בשטח כינוס שבוע לאחר מכן. "אחרי הכניסה הראשונה הייתי יחסית בבקרה על מה שקורה. ניסו למדר אותי שלא אדאג כל כך. אחרי כמעט חודש הם יצאו לרענון. אז נפגשנו, היינו יחד שלושה ימים בצימר בערד. בלילה האחרון הייתי בהיסטריה. התפרצתי בבכי וביקשתי שישמור על עצמו. היו לי תחושות קשות. ב־12.12 הייתי אמורה לרדת לשטח, אבל הרגשתי נורא ואמרתי להם שיקרה משהו רע. לקראת הערב התחיל אירוע בשטח והעיפו אותי מהחדר שלא איחשף. כבר היה לי ברור מה קרה, אבל כולם ניסו להסתיר ממני. קיוויתי שהוא רק פצוע. אני זוכרת שירד גשם זלעפות. רצנו בגשם למכלול. המפקד שלי בא, לקח ממני את הנשק והתנגדתי עד שלא היו לי כוחות להתנגד לו. ואז הוא הודיע לי. מאז הכל שחור – אני לא זוכרת כלום".

משה עדיין נוכח בחייה של לואיזה. היא ממשיכה להתייעץ איתו, ומספרת שהיא מכירה אותו כל כך טוב שהיא יודעת מה היה עונה לו היה חי. "הוא כל הזמן שולח לי סימנים. לא הבנתי את משמעות המילה געגוע עד עכשיו". אחרי השבעה הלכה לואיזה לקורס קצינים. "אני מאוד אוהבת את הצבא. זאת זכות אדירה בשבילי לשרת, ואני בטוחה שמשה גאה בי מאוד".

רגע לפני הצעת הנישואים, ליאל נפל// הראל כחלון וליאל חיו

הראל כחלון וליאל חיו ז"ל היו כמעט חמש שנים יחד עד שליאל נפל ב־12.12 בסג'עייה. שבוע לאחר פרוץ המלחמה תכנן ליאל להציע להראל נישואים. הוא כבר בחר טבעת והתייעץ עם החברים והמשפחה איך להציע לה, אבל המלחמה קטעה את התוכניות. הראל חיכתה כל כך הרבה זמן להצעת הנישואים שלו, שכיום לא ניתן לה אלא להצטער שהוא לא הספיק. "זאת היתה עוד חוויה שהייתי יכולה לשמור בלב שלי".

הם הכירו בתחילת חטיבת הביניים בשבת חברים. "הוא היה פשוט קורע מצחוק. הסתכלתי עליו מהצד כל השבת. ראיתי איך הוא מנסה לגשר בין שניים שהיו בריב וראיתי איך כולם צוחקים ממנו ואוהבים אותו. התביישתי לפנות אליו באותו השבת, אז רק במוצ"ש שלחתי לו הודעה. מאז היינו ביחד".

ליאל שירת כמ"מ בקבע, בגדוד 51. הראל מעידה שלא דאגה שיקרה לו משהו, כי הוא הקרין תחושה ששום דבר לא יכול לפגוע בו. "דאגתי יותר אם הוא אוכל או ישן מספיק, אבל הוא היה כל-יכול, אז לא הכנתי את עצמי בכלל לאפשרות שהוא ייפול".

ביומו האחרון הספיקו ליאל והראל לדבר. הפיצוצים ששמעה הראל ברקע הלחיצו אותה, ושנגמרה השיחה - החלה לבכות. אז לא הבינה למה, כיום היא מבינה. הוא הרגיש שהיא חוששת, אז שלח לה הודעה שאומרת שהוא עוד יחזור ויהיה להם כיף, והראל ענתה שהיא אוהבת אותו הכי בעולם הזה וגם אחריו. זאת היתה ההודעה האחרונה שהוא ראה, שעתיים לפני שנפל. באותו הלילה התקשר אליה אביו ואמר "הדפיקה הגיעה גם אלינו".

"אני מתגעגעת להכל. לפעמים אני נכנסת לצ'ט שלנו כדי להיזכר, ורואה איך אפילו בריבים הוא היה כזה מתוק".

"הבטחתי לעצמי: ברגע שהוא חוזר - אנחנו מתחתנים"// מעיין זהר ואריאל ארז

מעיין זהר פגשה את אריאל ארז ז"ל במושב עמקה כשהיתה בת 14, בתחרות קילוף ליצ'י. מאז היו יחד.

בשבת השחורה נסעה מעיין לימ"ח בצפת שבו שירתה כקצינה. "לא הבנתי את גודל האסון. הגעתי למחסנים ושידרתי ביטחון כאילו אני מבינה מה אני עושה. ניתקתי את עצמי לחלוטין ממה שקורה בדרום. בלילה מתקשרת חברה שוב ושוב, ואני מנתקת לה כי אני נורא עסוקה. בסוף חזרתי אליה והיא אומרת לי: 'את לא מבינה מה קורה. רואים תמונות של אריאל נעדר'. מאותו רגע לא הצלחתי לתפקד. דיברתי עם אחותו, והיא הרגיעה אותי שהכל טוב, שרק לא שומעים ממנו. היא שאלה אם אני רוצה לחזור הביתה, ואמרתי שלא, שכל עוד אני עובדת - הוא חי. את היומיים הבאים העברתי בבסיס בעבודה מטורפת. ביומיים האלה התחושות נעו בין 'קרה משהו נוראי' ל'הכל טוב, פשוט לקחו להם את הטלפונים'. ואני מבטיחה לאלוהים, ברגע שהוא חוזר - אנחנו מתחתנים".

ואז מגיעה שיחת טלפון מבהילה ממכר, אשר אומר שיש לו סרטון שבו נראה אריאל הרוג. מעיין לא רצתה לראות אותו, אך דודו של אריאל כן. לאחר הצפייה הוא אמר "הלך לי הילד". למחרת הגיעו המבשרים לבית המשפחה. "נסעתי למשפחה שלו כדי לראות שבאמת יש מודיעים. כשהגעתי כל המושב היה בחוץ, כולם התלחששו, הנה בת הזוג, מסכנה. ההלוויה שלו התעכבה ביום כי לא היה מקום בבית העלמין. בסוף הוא נקבר ביום רביעי, שם סוכם הסיפור שלנו".

אריאל נפל בשמחת תורה במוצב ארז. הוא התנדב לצאת בכוח הראשון להילחם במחבלים שחדרו למוצב, נלחם כשעתיים והרג עם חבריו עשרות מחבלים. הוא נפצע וטופל תוך כדי לחימה. מעין מספרת שבעודו פצוע קפץ מהחלון וספג כדורים כדי להגן על חבריו. "זה לא מנחם אותי שהוא היה גיבור", היא אומרת בכאב, "הייתי מעדיפה אותו חי ולא גיבור, אבל כשאני מדמיינת אותו אני גאה בו מאוד. אני בטוחה שהוא יודע את זה למעלה".

נפילת אהובה שברה אותה. גם אחרי חודש בבית התקשתה לחזור לעצמה. "כל בוקר הייתי קמה נפוחה מבכי, שולחת תמונה שלי למפקדת שלי כדי להסביר למה גם היום אני מאחרת. לפעמים האשמתי את עצמי שאני לא מצליחה לקום, בדיעבד אני חושבת שאלוהים כיוון לי את הדרך. אבל העבודה נתנה לי משמעות. ככל שעבדתי יותר כך הצלחתי לחיות לצד זה ולא ליפול".