"לא יודעים מאיפה תגיע הבשורה הבאה": בסוסיא מנסים לצמוח מתוך השכול

היישוב סוסיא שבדרום הר חברון נפרד במהלך המלחמה מארבעה מבניו. זהו יישוב קטן, שבו גרות 210 משפחות בסך הכל.

כשיצאנו לבדוק איך מתמודדת קהילה עם מכות כה רבות, הדגישו בפנינו שהכתבה חייבת להיות מחזקת ומרימה, וחלילה לא לשקוע בייאוש: "עם ישראל הוא עם חזק ויצליח להתמודד גם עם זה".

"אני מסתובבת בתחושה שאנחנו לא יודעים מאיפה תגיע הבשורה הבאה. אני כל הזמן בחרדה שיגיע טלפון מהצבא, ששוב נבוא לאסוף מהשער הצהוב את הצוות הצה"לי שמודיע את הבשורה המרה למשפחה נוספת, שנראה לו איפה הבית", מספרת בכאב נעמה אברהמוב (43), נשואה ואם לשישה, תושבת היישוב זה 24 שנים. נעמה מתנדבת בצח"י, צוות החירום היישובי, ומקפידה מאז תחילת המלחמה להיות צמודה לטלפון שלה בכל שעות היממה, וגם בשבתות.

בסוסיא יש שיעורי גיוס גבוהים מאוד, בעיקר לעילית של היחידות הקרביות בצה"ל. לעיתים גם אב המשפחה וגם אחד הילדים מגויסים באותו זמן. "זה בדובדבן, זה בסיירת צנחנים, זה ביהלום. יש ביישוב תחושה חזקה של שליחות".

"כמעט בכל בית יש לפחות בן משפחה אחד שנמצא בחזית, ובמפגש עם כזה אבל הדאגה לבן המשפחה הפרטי עולה", מסבירה חוה קינד (42), נשואה ואם לשבעה, מנהלת היישוב. היא יודעת על מה היא מדברת. בעלה משרת במילואים ברצף מאז 7 באוקטובר.

היישוב האצילי הזה איבד, כאמור, ארבעה מטובי בניו: רס"ל מעוז פניגשטיין ז"ל, רס"ל אייל מאיר ברקוביץ' ז"ל, רס"ר מאור לביא ז"ל, שנפלו בדצמבר, ואליהם הצטרף בסוף השבוע האחרון רס"ל מלכיה גרוס ז"ל.

האלמנה והיתומות אפו עוגות לחיילים

"זה נמשך ונמשך. אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר ומה מחכה לנו מעבר לפינה", מתארת נעמה את תחושתה האישית, אך מדגישה שאין ייאוש ביישוב: "המשפחות השכולות בעצמן, באופן מעורר השראה, מחזקות את הקהילה. מתוך אמונה בצדקת הדרך הן מכירות באסון כמובן, אבל מביטות קדימה ומנסות למצוא דרכים לצמוח מתוך השבר, מה ניתן ללמוד מהנופל. למשל, אמא של אייל מאיר ז"ל היא מנהלת פה בבית הספר. היא סיפרה לילדים שעכשיו, אחרי שבנה נפל, התפקיד של כולנו זה להאיר את העולם בטוב, וביקשה מכל אחד לחשוב מה הוא יכול לעשות כדי להוסיף אור לעולם.

"או למשל המשפחה של מאור לביא ז"ל, ציינה את יום ההולדת שלו לאחרונה. הדבר ההגיוני הוא שאלמנה צעירה וארבע בנות קטנות יסתגרו בבית בתוך הכאב, אבל לא. הן אפו עוגות וחילקו לכל חיילי הגזרה, עם פתק שבו הסבירו שמאור תמיד שם לב לאחר. כל המשפחות השכולות שלנו לא שוקעות, מאוד ערכיות, מדברות את הערכים שלהן כלפי חוץ".

חוה בדיוק חזרה ממשרד היישוב, אחרי שהשאילה מקרן לבני נוער צעירים שעושים קורס מד"א לזכר מאור, שהיה מתנדב רפואה. "יש עוד המון יוזמות שכאלה, חלקן צומחות מלמטה וחלקן מלמעלה". נעמה מספרת שלמרות הכל, לא ויתרו ביישוב על הפקת קייטנה הקיץ: "הקייטנה תהיה לזכר הנופלים והיא לא תהיה עצובה, ממש לא. מעוז פניגשטיין ז"ל, למשל, מאוד אהב רכיבת שטח, אז הילדים בקייטנה יעשו מסע אופניים לזכרו. הוא היה גם שיפוצניק בעל ידי זהב, אז תהיה בקייטנה גם סדנת שיפוצים. זה מאוד חשוב לנו לשדר ליישוב שהאובדן הוא לא לשווא, שהוא מסמן לנו דרך".

כבר מתרוממים

נעמה מספרת איך מתנהל צוות החירום היישובי, המיומן מאוד לצערה בעקבות המלחמה. "כל אחד יודע מה הוא עושה כשמתקבלת הודעה. יש אגף תקשורת, שמחד גיסא מבשר לתושבים ומאידך גיסא מטפל בראיונות לגופי המדיה השונים. יש אגף לוגיסטי שדואג לניקיונות של הבית שלוש פעמים ביום, לאוכל, לציוד, לכיסאות, להכוונת מנחמים לבית האבלים. יש צוות חינוך שעושה עבודה מול הילדים או האחים של החלל ועורך מעגלי שיח מונחים על ידי אנשי מקצוע מתוך היישוב. במקביל, יש גם תל"ם, כלומר תשומת לב מיוחדת.

"זאת אוכלוסייה שעשויה להיות יותר רגישה למקרה הספציפי, נניח אם היא איבדה בן משפחה בנסיבות דומות, והאסון הנוכחי יכול להיות טריגר עבורה. מישהי מצח"י מגיעה לכל אחד מהם ובודקת מה מצבם. במקביל, כל הזמן הזה חייבים לעמוד מול המשפחה השכולה ולבדוק מה מתאים לה. המשפחה מאוד עטופה ומוגנת".

שתי הנשים מעידות שבגלל מגוון הגילים של הנופלים, אין אדם בסוסיא שהשכול לא השפיע עליו. "באמת חווינו כאן כאב גדול. קשה להסביר במילים את הצער ואת האובדן, בעיקר כשמדובר בקהילה כל כך קטנה. זה דבר מאוד לא פשוט", אומרת חוה. "אבל המטרה שלנו היא לתת כוחות לעם ישראל, לחיילים, ובעיקר למקבלי ההחלטות - שאת המלחמה הזאת אנחנו מנצחים חד וחלק. בשבת אנחנו קוראים את פרשת המרגלים. כלב בן יפונה, שגר כאן בסמוך, ממש שכן, לימד אותנו 'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ'. עם ישראל חזק ויצליח להתמודד עם הכאב העצום הזה".

היישוב הזה יצליח להתרומם מזה?

"אני רואה שהיישוב כבר מתרומם. המשפחות השכולות והתושבים עצמם לוקחים את הדבר הזה על עצמם. זאת לא שאלה בכלל, סוסיא כבר זוקפת את קומתה ובונה קומה משמעותית של חיבור לארץ ולעם. קיבלנו הרבה מאוד ליווי ותמיכה מיישובים אחרים. עטפו אותנו. קיבלנו פרחים, שוקולדים, עוגות, מסניפי בני עקיבא ומקהילות ביישובים אחרים. בסוף עם ישראל זה עם אחד, ואם מישהו מקבל מכה - כולם מרגישים אותה. הכאב קיים והוא לא מיטשטש, אבל אנחנו מרגישים את התמיכה הזאת מכולם. באותו יום שבו אנחנו מלווים את המשפחה השכולה אנחנו יושבים בוועדות תכנון של היישוב. זה דבר מדהים שהמוות לא מפיל אותנו, ובמקביל אנחנו מתכננים את החיים, את הבניה, את ההתפתחות של היישוב".