"בכל גזרה ובכל מצב": לוחמי המילואים שכמעט לא ראו בית

ב-7 באוקטובר רס"ן (מיל') יותם היה בישראל כמעט במקרה. הקצין בן ה־34 מתגורר בשנתיים האחרונות בארה"ב עם רעייתו, שלומדת לתואר במכון הטכנולוגי MIT, ורק ימים ספורים לאחר מכן הוא היה אמור להתחיל עבודה חדשה בחברת סטארט־אפ.

גם רס"ל (מיל') עקיבא וייס, כמו כל תושבי ישראל, לא היה מוכן למה שעומד להתרחש. הוא שירת בגבעתי כחייל בודד בצעירותו ועלה לישראל לפני פחות משנתיים, וב־20 השנים האחרונות לא עשה מילואים.

כמעט תשעה חודשים עברו מאז, והשניים עדיין במילואים. כ-260 ימי מילואים - מספר בלתי נתפס - שבהם הם לוחמים לצד חיילי הסדיר של חטיבת הנח"ל - והיד, הם אומרים, עוד נטויה. הם לא יחזרו הביתה עד שהמשימה תבוצע כראוי.

יותם הוא מפקד מכלול סיירת הנח"ל. "אני אחראי על התכלול והניהול של הלחימה של לוחמי הסיירת ברצועת עזה, ונותן מענה בזמן אמת תוך כדי אירועים והיתקלויות, מכווין את הלוחמים ומקשר בין הסיירת לחטיבה במהלך האירועים המבצעיים השוטפים בלחימה". הוא לחם בעוטף בשבת השחורה ואיבד חברים, ובהם מפקד הסיירת, סא"ל יהונתן (ברנש) צור ז"ל.

מאז 7 באוקטובר יותם כמעט לא ראה את רעייתו, והעבודה החדשה ההיא כבר מזמן לא שלו. הוא קצין לוחם במשרה מלאה, עד שהמלחמה תסתיים. "אהיה כאן עד שאחרון החטופים יחזור וננצח את חמאס", הוא אומר.

עד לפני כשנה וחצי עקיבא בכלל היה תושב ארה"ב. הוא שירת בגבעתי כחייל בודד, אך לאחר מכן חזר לארה"ב, נישא לנטלי והשתקע. יחד הם הביאו לעולם חמישה ילדים, בני 4 עד 15. בשנת 2022 החליטו בני הזוג לעלות לארץ, וכיום עקיבא הוא מורה במדרשה בעיר העתיקה בירושלים ומרצה חוץ בבר־אילן.

חזרה למילואים

מילואים, הוא מספר, הוא לא עשה מאז השתחרר מסדיר, אך כשחזר לארץ מפקד הפלוגה שלו אלעד פנה אליו, הפעם כמפקד גדוד היחס"ם של חטיבת הנח"ל, והציע לו להצטרף. "אמרתי שאשמח, והוא הביא אותי לנח"ל". אף שכבר השתתף באימון מאז עלה לארץ, הפעם הראשונה שבה עקיבא עלה על מדים לשירות ממושך היתה ב־7 באוקטובר. יותר מ-260 ימים עברו מאז, יותר ימים ממה שחלק מהמילואימניקים עשו בכל ימי חייהם.

"כקצין עשיתי לא מעט מילואים, אבל כמובן לא בכמויות האלו, וודאי שלא ברצף", אומר יותם. אך עם כל הכבוד לו, הוא מוסיף, הגיבורות הגדולות הן הנשים שנותרו בבית. "אשתי גיבורה אמיתית. מי שלא מבין מה זו אשת מילואימניק, לא מבין את הסיטואציה. יש אלפי משפחות שבהן הנשים בבית לבד עם הילדים - במקלחות, לוקחות אותם לבתי הספר. החיים שלהן ושלנו נעצרו".

עקיבא מסכים: "זה קשה מאוד מבחינת המשפחה. אשתי היא הגיבורה. אני במסגרת, בצבא, משתדל לא לחשוב מה קורה מסביב, ממוקד במשימה. הן בעורף, צריכות לאזן בין כל המשימות בלי אבא. העולם אחר לגמרי". 

יותם הוא יליד מטולה, ומביט גם לצד השני של המדינה. הוא יודע שיש סיכוי שבעתיד הקרוב יילחם גם שם: "לראות את מטולה במצבה זה מכמיר לב. אנחנו נכונים לעשות כל מה שצריך כדי להגן על המדינה, בכל גזרה ובכל מצב. אם נידרש להילחם גם בצפון - נעשה זאת".

למרות הקשיים, הלוחמים מדגישים את חשיבות האחדות הלאומית. יותם אומר: "אנחנו נלחמים כתף אל כתף, דתיים, חילונים, יהודים ודרוזים, מהצפון ומהדרום גם יחד. אנחנו סוחבים את האלונקה של פצועינו והרוגינו יחד. האחדות הזו היא מה שמחזק אותנו. ההתעסקות בטפל, שאנחנו רואים בחוץ, מחלישה אותנו. כשאנחנו שומעים בטרנזיסטור שיח מפלג זה לא מחזק אותנו, להפך - אנחנו מרגישים שהם לא ראויים לנו".

שבוע ההוקרה לחיילי המילואים, אומר עקיבא, הוא נדבך נוסף בחיבוק החם שהוא, חבריו ומשפחותיהם מקבלים מהציבור הרחב: "קשה להיות במילואים כל כך הרבה זמן, אבל יש הערכה רבה מהסביבה ומהקהילה".