"אל תשכחו אותי": המלים שכתבו הנופלים שומרות על זכרם

"ידע לנחם בשתיקה": בשל המלחמה שעדיין נמשכת והטבח ב-7 באוקטובר, עיקר הזרקור מכוון השנה לסיפורי הנופלים בעת הזאת, ובחלק מהמשפחות השכולות ממלחמות העבר מתגנב חשש שמא זיכרון יקיריהן יישכח. בפרויקט מיוחד של "ישראל היום" חזרנו אל קטעי כתיבה שהותירו אחריהם חללי מערכות ישראל בכל הזמנים, עד היום - מכתב להורים, שיר, מחשבות. לכל אחד סגנון שונה, ברוח הזמן והתקופה.

"גווילי אש" שבאתר "יזכור" הוא מפעל הנצחה רב־שנים שמטרתו לרכז ולשמר אסופת יצירות רוח שהותירו אחריהם הנופלים בתחומי הספרות, האמנות והמדע. אוסף היצירות הגדול מפרי עטם הוא בקשת רחבה של אמנויות, ובהן שירה וסיפורת, ציור ורישום, הלחנה, פיסול וצילום, יומנים אישיים, הגיגים, ועוד.

רוב רובן של היצירות לוקטו מתוך ספרים ואסופות זיכרון שראו אור בידי משפחות שכולות, קרובים וחברים. חלקן המכריע לא נוצרו מלכתחילה לצורך פרסום. אלה דברים שבין היוצרים לבין עצמם ובינם לבין יקיריהם – הורים, רעיות, אהובות וחברים – ודווקא משום כך הם גם חתומים בחותמה המובהק של האמת, הישירות והתום.

מהלח"י ועד צה"ל: הלוחמת שכתבה שירים מגיל צעיר

טוראית בת־שבע אלטשולר ז"ל | מלחמת העצמאות, 1948

"ידענו שיש לנו דודה קדושה שנלחמה למען עם ישראל, שהיתה חובשת ואפילו שינתה את שמה כי היא פעלה בהסוואה. מדהים כמה היא היתה מוכנה לעשות למען המדינה", מספרת טלי פישר, אחייניתה של חלל צה"ל, טוראית בת־שבע אלטשולר ז"ל, שנפלה במלחמת העצמאות. טלי עצמה איבדה את בתה אדוה ב-2003, בפיגוע תופת בצומת גהה.

"את הסיפור של בת־שבע דודתי הכרתי מאז שהייתי ילדה. אני ואחותי הגדולה, שגם היא נקראה בת־שבע ולימים נפטרה ממחלה קשה, היינו מקריאות מדי שנה את קטע ה'יזכור' בטקס".

בת־שבע אלטשולר נולדה בתל אביב ב-1928, נצר למשפחת רבנים בליטא. היא החלה ללמוד משפטים, אבל למדה גם עזרה ראשונה והיתה פעילה במחתרת לח"י שלחמה נגד הבריטים, תחת הכינוי "דינה". במלחמת העצמאות היא התגייסה לצה"ל, סיימה בהצלחה קורס חובשות וטיפלה בפצועים בקרבות מבצע "דני". ביולי 1948, במהלך כיבוש הכפר דיר־טריף, נפל פגז לתוך הזחל"ם שבו נסעה והיא נהרגה מרסיסים. בת 19 וחצי היתה במותה.

הסיפור לא יישכח

"בת־שבע אהבה ספרות מגיל צעיר והרבתה לחבר שירים. כבר כשהיתה בת 17 התפרסמו שיריה בעיתונות הארץ־ישראלית", מספרת האחיינית טלי. "אין לי חשש שהסיפור שלה יישכח, כי הוא עבר בכל דורות המשפחה. היא השאירה אחריה גם ספר שירים בשם 'יום ירוק'.

"סבי יהודה וסבתי מוסיה השקיעו את חייהם בנתינה ובהנצחתה, הקימו בית כנסת שבו מונצחות גם בת־שבע וגם בתי אדוה פישר שנפלה בפיגוע ב-2003 והיתה ילדה מהממת וצדיקה, שעשתה שירות לאומי וניהלה בית תמחוי בצפת בזמן לימודיה. כשהודיעו לנו על הרצח של אדוה לא קיבלנו דבר מלבד סידור התפילה שלה, שבדרך נס לא ניזוק ולא הוכתם בדם. זה הפריט היחיד שיש לנו ממנה".

 הים / בת שבע אלטשולר

הַיָם

אֶת הַמְּרִי שֶׁבַּדָּם הוּא יָדַע בְּלִטּוּף לְהַמְתִּיק,

וּבְקֶצֶף שׁוֹבַב – מֻגְלָה מִנִּי פֶּצַע הַרְחִיק

לְחַבֵּק אֶת טִפּוֹת הַדְּמָעוֹת עַד תְּהוֹמָיו,

תּוֹךְ רִקּוּד הֲמוֹנִי וְצוֹהֵל שֶׁל גַּלָּיו,

וְלִשְׁאֹל בְּחִיּוּךְ סַלְחָנִי וְנִרְחָב שֶׁל חוֹפָיו

לְיָדַיִם פְּרוּשׂוֹת

אִם אֵלָיו הֵן שְׁלוּחוֹת

אוֹ לְחֵלֶק רָקִיעַ,

מֶנּוּ נִגְזָל בַּבְּרִיאָה,

וְלֹא לְקַבֵּל כָּל תְּשׁוּבָה.

הוּא יָדַע לְנַחֵם בִּשְׁתִיקָה.

הקצין שנפל בגזרה שבה נפל חברו חודשיים קודם לכן

סגן אשר (אשי) אליעד ז"ל | מלחמת ששת הימים, 1967

סיפורו של סגן אשר (אשי) אליעד ז"ל הוא סיפור רעות והקרבה. כשהיה בבה"ד 1 התהדקה חברותו עם סג"מ ישראל גלברזון (שרוליק), חברו הקרוב עוד מתנועת הצופים, וכשזה נפל באפריל 1967 בקרב בגזרת תוואפיק־תל קציר שבגבול הסורי, נשבע אשר לנקום את דמו.

ערב מלחמת ששת הימים ביקש אשר להציבו כקצין קשר בגדוד שבגזרת תוואפיק בדרום רמת הגולן, אבל ביום הראשון לקרבות מול הסורים, 9.6.1967, חודשיים אחרי חברו, הוא נפל בקרב. בן 20 בנופלו.

ניבא את מותו

נפילתו של אשר היכתה את חבריו בתדהמה. "הומניות, חברות, מסירות ואהבת הזולת היו אצלו ערך עליון. הבית היה תמיד מלא בחברים שהמשיכו לבוא לבקר גם לאחר מותו. הוא תמיד היה הרוח החיה בחיי החברה, באירועים ובמסיבות", מספרים עליו במשפחתו בגעגוע. "הוא ניגן בגיטרה ושר, כתב מאמרי דעה ושירים, צייר, ארגן מסיבות וערבי כיתה, ערך והפיק את עלון בית הספר.

"אחד משיריו, 'בערוב היום', הוקדש לחברו שרוליק שנפל, ובו הדגיש אשר את הרעות בין לוחמים, ואף ניבא את מותו שלו בקרב כאשר סיים את שירו במילים: "שלום לך הרע... זכור ניפגש, הן אחוות לוחמים לעד נשארת".

אשר עמד להתחיל לימודי משפטים אך לא זכה לכך. המילים הראשונות שאמרה אמו עם קבלת הידיעה המרה על נפילתו היו: "עוד 700 בתים בישראל מבכים היום את יקיריהם. עוד 700 משפחות אומללות כמונו. היה לנו בן גיבור ששילם בחייו כדי שאנו נוכל להתקיים בארצנו".

בַּעֲרב הַיום / סגן אשר (אשי) אליעד

עַתָּה חַיָּב אֲנִי לָלֶכֶת, לְהִלָּחֵם וּלְנִקּוֹם!

חַכֵּה הָרֵעַ, כִּי עִם עָרוֹב הַיּוֹם

נָשׁוּב לִקְבֹּר אֶת מֵתֵינוּ

הֵן לֹא נַפְקִיר דַּם אַחֵינוּ לַבָּז!

יְרֵה אָחִי, יְרֵה כָּל עוֹד תַּעְצֹר כּוֹחַ

יְרֵה כִּי בְּדָמְךָ שַׂלְמַת אַדְמַת מוֹלֶדֶת

אֲדָמָה יְקָרָה!

הָרְגָבִים הַטְּרִיִּים חוֹבְקִים פָּנֶיךָ

שָׁלוֹם לְךָ הָרֵעַ,

זְכוֹר נִפָּגֵשׁ

הֵן אַחְוַת לוֹחֲמִים לָעַד נִשְׁאֶרֶת.

"הנצר האחרון" לשואה עלה לארץ ונפל על הגנתה

טוראי ראובן ירון ז"ל | מלחמת סיני (מבצע קדש), 1956

סיפורו של טוראי ראובן ירון ז"ל, שנפל בגיל 24, שונה משאר הסיפורים. למעשה, הטקסטים שהותיר אחריו הם העדות הכמעט יחידה לכך שהוא היה כאן בינינו.

ראובן הוא "נצר אחרון", המונח של ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית, שחוו על בשרם את אימת השואה, עלו לארץ, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

ראובן, בנם של אירנה ושלום פרייברגר, נולד ב-1932 ביוגוסלביה. אביו היה רב הקהילה היהודית. בבית הוריו הנאורים והמשכילים רכש ראובן ערכי יהדות, כמיהה לארץ ואהבת אדם ועם. כשהנאצים כבשו ב-1941 את יוגוסלביה ומאות אלפי יהודים הושמדו, כל בני משפחתו של ראובן נספו בשואה ורק הוא ניצל.

יחד עם קבוצת יתומים הגיע ראובן ב-1943 לארץ ישראל, ברכבת דרך טורקיה, היישר לקיבוץ שער העמקים שבעמק יזרעאל. רצונו העז להתאים עצמו לסביבה החדשה עשה את שלו, הוא הצליח להתאקלם בארץ ואף גילה כישרון לציור ולמוזיקה במהלך הלימודים.

בין שער העמקים לסיני

ב-1952 גויס ראובן לצה"ל ושירת בנח"ל, בעיקר בצפון הארץ. בתום שירותו חזר לשער העמקים והשתלב בו כחבר מן המניין, עבד בהוראת מוזיקה ובהלחנה, והיה מעורב בארגון הפעילות החברתית של המשק. בהמשך הוא נשא לאישה את אראלה, והשניים בנו את ביתם בקיבוץ.

כשבשלהי 1956 יצאה ישראל למלחמת סיני (מבצע קדש), ראובן גויס למילואים ביחידת חיל רגלים וב-3 בנובמבר 1956 נפל בקרב באזור דהב. יותר מ־170 חיילים ישראלים נהרגו ואלפים נפצעו במהלך המבצע, ובסיומו נכבש חצי האי סיני בסיוע אווירי של בריטניה וצרפת, אך במרץ 1957 נסוגה ישראל מסיני, לאחר הסכמה עם מצרים.

שקיעת הדמדומים / טוראי ראובן ירון ז"ל

מַדּוּעַ כְּחֻלִּים וְזוֹהֲרִים כָּה הַשָּׁמָיִם

וְאוֹרָם מוּפָז אַלְפֵי בְּנֵי גּוֹנִים

כָּה רָמִים, וְיָפִים, וְכֵנִים,

וְאִם תֵּלֵךְ לִקְרָאתָם, תִּצְעַד אֶל אוֹרָם

וְהֵם נְמוֹגִים?!

בַּשָּׂדוֹת עָמִירֵי הַדָּגָן מַזְהִיבִים,

רַק צָעוֹד וּדְרֹךְ, רַק עֵבֶר נְתִיבִים

וְגָמַע בְּכָל פֶּה אֶת צַחוּת הֶעָבִים

וְדַע כִּי אֱמֶת,

כִּי אֱמֶת.

שְׁקִיעַת הַדִּמְדּוּמִים -

יִפְעַת צְלִילֵי אוֹרָה

שֶׁל דָּם

שֶׁל אֵשׁ

שֶׁל אַהֲבָה.

הג'נטלמן יפה התואר שנהרג בארץ המרדפים

טוראי דוד (דודיק) קימלפלד ז"ל | מלחמת ההתשה, 1970-1968

טוראי דוד (דודיק) קימלפלד ז"ל נהרג לפני 54 שנים בעת מרדף במלחמת ההתשה, אך הילה אחותו עדיין מתגעגעת לאחיה הבכור יפה התואר עם העיניים הירוקות.

"קראו לו דוד, אבל בפי כולם הוא היה דודיק", היא מספרת. "הוא היה יפה כמו שחקן קולנוע, משהו שעדיין רואים בתמונות הישנות. ילד טוב ושחקן כדורגל נהדר".

דוד נולד ב-1950 בישראל לשמעון וליהודית, ניצולת שואה ששרדה עשרה מחנות עבודה. מגיל צעיר היה חבר בתנועת "הנוער העובד", חובב ספורט, בעיקר כדורגל, וגם חובב צילום, בעיקר צילומי נוף ודומם. על פי בנות גרעין הנח"ל, שבו שירת עם גיוסו לצה"ל ב־1969, הוא גם היה ג'נטלמן.

הילה: "דודיק היה בגרעין 'יעלון' עם הרמטכ"ל ושר הביטחון לימים משה בוגי יעלון. בפברואר 1970, אחרי הפגזה על קיבוץ עין יהב, הם נכנסו במסגרת סיירת 'פארן' של הנח"ל אל מעבר לקווי האויב, ובעת המרדף אחר המחבלים הוא נהרג. רק בן 20 במותו".

לצמוח מתוך השכול

המשפחה ניסתה לצמוח מתוך השכול. "חודש אחרי שאחי נהרג, אמי נכנסה להיריון לא קל, שכבה בשמירת היריון כמה חודשים, ובדצמבר ילדה את התאומות אדוה והדר, שבתוך שמן יש את השם דוד. אני לא מסוגלת לתת לדודיק להישכח, לא מוכנה שישכחו אותו, ויחד עם אחיותיי אנחנו ממשיכות להנציח אותו עד היום. אני חיה את השכול מדי יום, הוא נמצא בכל רמ"ח איברי.

"אנחנו בקשר עם החברים שלו עד עצם היום הזה. הם הפכו אותי ל'אחת מהחבר'ה', ובאים כל שנה באזכרה וביום הזיכרון. דודיק היה אדם מיוחד במינו. אחיותיי, שלא הכירו אותו, הכינו סרט, 'דודיק שכזה', שנמצא ברשת. חובתי וזכותי לאחי היא שמירת הזיכרון שלו".

"לחקלאית האהובה שלי שלום!

אל תשאלי, עפרה, מה הולך כאן. אם המכתב יהיה מבולבל עם שגיאות, תסלחי לי ותביני. אתמול היה אחד הימים הקשים ביותר בחיים שלי מבחינה פיסית, ואם אני לא מגזים אז של רוב החבר'ה. היו לנו כל היום שיעורי כושר גופני עם המד"ס. היה קשה, מוות, אבל נהנים. הוא היחיד שמדבר אלינו כאן כמו אל בני אדם. הוא מבסוט ממני לאללה, קורא לי "האפרוח הכי טוב שלי".

50 שנה חלפו, ושרביט ההנצחה עובר מדור לדור

רס"ל אפרא גורן ז"ל | מלחמת יום הכיפורים, 1973

"כשאחי הקטן והיחיד אפרא נהרג לפני יותר מ-50 שנה, הכאב במשפחה היה קשה מנשוא, וכשהוריי נפטרו שרביט ההנצחה עבר אלי, לאשתי ולילדינו", אומר צבי גורן (77), אחיו של רס"ל אפרא גורן ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים.

"לבן שלי קראנו אפי, על שם הדוד שלו. זה מלווה אותי כל חיי, אין יום שאני לא חושב עליו. בכל יום זיכרון אנחנו מתכנסים ומדי שנה משתדלים לעשות טיול משפחתי לרמת הגולן, לספר על האדם שהוא היה".

אפרא, בנם של אהובה וזכריה שורדי השואה, נולד ב-1952 בקיבוץ העוגן שבעמק חפר. הוא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר", תלמיד חרוץ ושקדן, ערך את עלון בית הספר, הצטיין באלקטרוניקה ואף זכה בפרס "גור אריה" מטעם משרד החינוך על עבודת הגמר שלו. תחביביו היו צילום ואיסוף בולים. חבריו סיפרו שהיה רגיש לצדק והיו בו שמחת חיים וחוש הומור.

"השתדל לא להדאיג את הוריו"

בנובמבר 1971 התגייס אפרא לחיל השריון והיה חניך מצטיין בקורס מפקדי טנקים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היתה יחידתו מוצבת בחזית הקרבות ברמת הגולן, וב-9 באוקטובר הוא נפל בקרב במשלט 105 ליד בוקעתה, במה שזכה לכינוי "ליל הבזוקות" לאחר שכוחות חי"ר סוריים חדרו לשטח ישראל כשהם מצוידים בטילי נ"ט ותקפו טנקים ישראליים.

המשפחות הגרעיניות של הנופלים במלחמת יום הכיפורים, ובהן הורים ואחים, הולכות ומתמעטות. חלק מהנופלים השאירו ארכיון עשיר, אחרים רק מכתבים ספורים.

"המסמכים, התמונות והקטעים נשמרים אצלנו בבית, אבל אין הרבה חומרים", אומר צבי. "אפרא השתדל לא להדאיג את הוריו בתקופת שירותו בצבא, ולא הרבה לפרט על המתרחש במכתבים שכתב הביתה".

חֲרָטָה / רס"ל אפרא גורן

בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם, עוֹד שֶׁמֶשׁ בַּמָּרוֹם, יָצָאתִי אֲנִי לְטַיֵּל לְבַדִּי

בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים, בִּכְרָמִים יְרֻקִּים, טִיַּלְתִּי אֲנִי - לְבַדִּי

וְרַד הַלַּיִל, וְהַתַּן מְיַלֵּל, וְדֹפֶק כְּבָר לִבִּי וַאֲנִי לְבַדִּי

וְהַלֵּב מְרַטֵּט, חֲרָטָה תִּתְגַּנֵּב, וַאֲנִי בַּשָּׂדוֹת

לְבַדִּי

נועם־אברהם גולדמן ז"ל

המפקד שהמשיך את השושלת המשפחתית בשריון

רס"ל נועם־אברהם גולדמן ז"ל | מלחמת לבנון השנייה, 2006

"אני הכי מתגעגע לנועם, לאדם שהוא היה", אומר צביקה גולדמן, אביו של רס"ל נועם־אברהם גולדמן ז"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה. כשהתגייס ב-1998 בחר נועם לשרת בשריון, בין היתר בשל הייחוס המשפחתי: אביו היה סגן מפקד גדוד שריון במילואים, ודודו פיקד על גדוד מילואים באותו חיל.

נועם היה אדם חם שאהב לבלות עם חברים, הרבה לקרוא ספרי פילוסופיה ומדע המדינה, רכש ידע רב בהיסטוריה והיה איש של הגיגים והרהורים פילוסופיים, בין היתר על נתינה, שאותם העלה על הכתב.

קיבל את התואר אחרי מותו

לאחר שסיים קורס מפקדי טנקים שירת נועם בפלוגה מבצעית בחטיבה 7. "אחד הזיכרונות החזקים שלי זה כשאני ואחי נסענו לרמת הגולן כשנועם היה בסדיר, כדי להפתיע אותו במהלך תרגיל. עלינו בג'יפ של האלוף, ובזמן שהטנקים עצרו התקרבנו ומפקד הטנק אמר לו לצאת החוצה מהטנק. כשראה אותנו הוא היה בהלם".

ב-2003 החל נועם ללמוד כלכלה וחשבונאות באוניברסיטת ת"א וכעבור שלוש שנים, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, קיבל צו 8 וגויס למילואים בחטיבת טנקי מרכבה. ב-9 באוגוסט 2006, כשנעו בכפר עייטה א־שעב שבגזרה המערבית, פגע בהם טיל נ"ט וכל צוות הטנק נהרג – נועם, בן 27 בנופלו, סרן גלעד שטוקלמן, רס"ל ניר כהן ורס"ל נמרוד שגב זיכרם לברכה.

צביקה: "נועם היה בסוף לימודיו וידע שיגייסו אותו. תוצאות מבחנים שלו הגיעו אחרי שהוא נהרג, והתואר הוענק לו אחרי מותו. הוא כבר התקבל למשרד רואי חשבון אבל לא הספיק להתחיל את ההתמחות".

"כְּשֶׁתְּסַיֵּם לָנוּחַ, שׁוּב תִּסְתַּכֵּל יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה. לְמַעְלָה לְמַטָּה

כִּי שָׁם נִמְצָאִים רֹב הָאֲנָשִׁים שֶׁצְּרִיכִים אוֹתְךָ.

תּוֹשִׁיט אֵיזוֹ יָד, הֲרֵי תָּמִיד יֵשׁ אֲנָשִׁים שָׁם לְמַטָּה שֶׁצְּרִיכִים עֶזְרָה.

נָכוֹן, יֵשׁ אֵין־סוֹף, אַתָּה לֹא יָכוֹל לַעֲזֹר לְכֻלָּם. אַף לְפָחוֹת לְאֶחָד.

וְאַל תִּשְׁכַּח לְהַזְכִּיר לְמִי שֶׁעָזַרְתְּ לוֹ – שֶׁגַּם הוּא יָכוֹל לַעֲזֹר.

נָכוֹן שֶׁגַּם אִם תַּעֲשֶׂה זֹאת כָּל הַחַיִּים שֶׁלְּךָ, עֲדַיִן מִסְפַּר הָאֲנָשִׁים שָׁם לְמַטָּה יִשָּׁאֵר בְּגֶדֶר "אֵינְסוֹפִי".

אֲבָל אֵין סָפֵק, שֶׁלְּלֹא מְעַט אֲנָשִׁים, פָּשׁוּט שִׁנִּיתָ אֶת חַיֵּיהֶם"

החייל הראשון שנפל במלחמה

טוראי דורון שפירו ז"ל | מלחמת שלום הגליל, 1982

"כשהחלו להתפרסם שמות ותמונות הנופלים ב-7 באוקטובר זה החזיר אותי 42 שנה אחורה. העציב אותי לראות שוב תמונות של צעירים יפים ומחייכים שחייהם נגדעו מוקדם מדי", אומרת יהודית (85), אמו של טוראי דורון שפירו ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה.

דורון אהב במיוחד את הכתיבה והיטיב לתאר את חוויותיו בהומור. יהודית: "היתה לו שפה עשירה, כתב מאוד יפה. כתלמיד תיכון הוא אהב סקייטבורד וגלישת גלים הרבה לפני שזה היה אופנתי".

כאשר התקרב מועד גיוסו לצה"ל הצטרף דורון לגרעין נח"ל והיה שותף בהקמת קיבוץ מיצר שבגולן. בינואר 1981 התגייס לנח"ל, בסיום האימונים הוצבה יחידתו בבקעת הירדן ולאחר מכן הוא סופח ליחידה שעסקה בביטחון בגבול הצפון. "הוא תמיד ראה את הטוב באדם, אהב טבע, לא היה מאלה שחלמו להיות לוחמים נועזים", נזכרת אמו.

"יש נחמה בנכדים"

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, נכנס דורון יחד עם חבריו ללבנון, ושימש בתפקיד הקשר בנגמ"ש של התאג"ד. ביום הראשון של המלחמה, ב-6 ביוני 1982, כשהם היו בכפר כאוכבא שבאזור נבטיה, נפל פגז ליד הנגמ"ש ודורון נהרג. בן 20 היה בנופלו.

"דורון שלנו היה החלל הראשון של מלחמת שלום הגליל. עד היום החברים שלו באים אלינו הביתה בכל יום זיכרון", מציינת יהודית, "אבל השנים לא עושות את זה יותר קל".

עם זאת, היא מוסיפה בין צחוק לבכי, "יש נחמה מסוימת בנכדים. אחד הנכדים שלנו הוא חייל ומתגורר איתנו, ככה שזה כאילו יש לנו בן צעיר חייל בבית".

"להורים - 'אמורים היינו לצאת בשבת שעברה הביתה, והיציאה נדחתה לאתמול. אמורים היינו לצאת אתמול, והיציאה נדחתה בעטיה של תדמיתנו בעיני המ"פ. נקווה רק שסדר העניינים לא יושלם למצב של טרילוגיה...'.

את השורות הנ"ל העתקתי ממכתב שכתבתי לכם שלשום. נראה שחששי התממש, ופרק שלישי ועצוב נוסף לסדר העניינים. נרדמתי אמש בשעת שמירה, וכנראה שאת צורתה של החברה האזרחית החופשית אזכור רק מלקט של זיכרונות נוסטלגיים, קטעי עיתונות מצהיבים ושמועות מפי עוברי אורח".

"זה עדיין טרי, קשה לסכם חיים של בן אדם"

סגן יעקב איליאן ז"ל | מלחמת חרבות ברזל, 2023

"אף שמפרידים בינינו רק כמה חודשים, תמיד ראיתי ביעקב את האח הגדול שלי. בחור חזק פיזית ומנטלית, שתמיד שאף להיות הגרסה הכי טובה של עצמו, ורואים את זה במה שהוא כתב", אומרת קרן איליאן, אחותו של סגן יעקב איליאן ז"ל, צוער בגדוד גפן של בה"ד 1, שנפל השנה בקרב בצפון רצועת עזה.

"זה עדיין מאוד טרי, קשה לסכם חיים של בן אדם", היא עונה כשמבקשים ממנה לספר על אחיה. "נולדנו בארה"ב ולהורינו היה חשוב שנעלה לארץ ונגדל פה, שנהיה ישראלים, וזה מה שקרה.

"יעקב היה בן האדם הכי פעיל שאני מכירה - רכב על אופניים, טייל, התנדב במשטרה, עשה המון כושר. גם כשחזר מהצבא הוא היה הולך להתנדב. תמיד רצה לעשות טוב. טיפוס מאוד בטוח בעצמו, ומצד שני מאוד ביישן, תמיד נזהר לא לפגוע באחר".

מפקד שקורץ מהחומר הנכון

יעקב התגייס לגבעתי ושירת כמ"כ בבא"ח גבעתי, לאחר שעבר מסלול של לוחם וקורס מ"כים. "הוא נשלח לפיקוד כי ראו שהוא טוב, שהוא קורץ מהחומר הנכון. מפקד קשוח, אבל נתן הכל לחיילים שלו.

"כשיצא לקורס הקצינים, פרצה המלחמה והוא ירד להילחם בעוטף עזה, באופקים, בזיקים, ועוד. הוא וחבריו חילצו אנשים מבתים. הוא לא אמר לנו על זה כלום, גילינו את זה מחברים שהגיעו לבקר אותנו מאז שנהרג".

כאשר התקדמה הלחימה נכנסו יעקב וחבריו לרצועת עזה. "בכל הזמן הזה הוא יצא פעם אחת להתרעננות. ב-20 בדצמבר הם לחמו בצפון הרצועה, נכנסו לטהר מבנה והיה שם קרב מול מחבלים. חבר טוב שלו נפצע, יעקב רץ בראש לסייע לו, ומחבל שהיה בקומה השנייה הרג את שניהם". יעקב היה בן 20 בנופלו, ויחד איתו נפל גם סגן עומרי שוורץ ז"ל.

"תבוא ללמוד ולהקשיב, אבל אל תוותר על הדברים שחשובים לך. אני רוצה להיות מנהיג שמניע את החיילים שלו לא מתוך סמכות, אלא מתוך ערכים. מתוך דוגמה אישית, מתוך מקצועיות.

אני רוצה להיות מנהיג שדוחף את חייליו להצליח בכל תחום שירצו – בין אם זה בצבא או באזרחות. מנהיג שיודע לתת בראש כשצריך, אבל גם מנהיג שיכול לשבת לדבר על פחית".