מלחמת חרבות ברזל תפסה את התאומים אבי ובן כשהם בתחילת הטירונות שלהם בשתי פלוגות טירונים שונות של חטיבת הנח"ל. אבי ובן, שעלו לישראל עם משפחתם שלהם מלוס אנג'לס לפני שמונה שנים, רצו מלכתחילה לתרום להגנת עם ישראל ועקב המלחמה רצונם גבר עוד יותר והם מרגישים תחושה ממשית של שליחות בלשרת את עם ישראל.
תיעוד מפעילות צוות הקרב של חטיבת הנח"ל ברצועת עזה // דובר צה"ל
התאומים, שניהם רב"טים, סיימו היום (רביעי) את מסע הכומתה שלהם ומתכננים להיות מ"כים, וסיפרו ל"ישראל היום" על חוויית הטירונות המיוחדת שהם עברו בחודשי הלחימה.
"אחרי שסיימנו לימודים במכינה קדם-צבאית, התגייסנו לחי"ר. שנינו רצינו נח"ל ושמחנו ששובצנו בחטיבה יחד", מספר אבי. "בתחילת הטירונות הכל היה רגיל - קאדרים, אימונים פעילות הכשרה של לוחם - אלא שאז הכל השתנה כי פרצה המלחמה והיה צורך להכשיר אותנו מהר ללוחמים של ממש, כדי שנוכל לסייע לשאר החטיבה שנלחמה בפנים".
"המלחמה העצימה את המוטיבציה שלנו. מצאנו את עצמנו מתאמנים שבועיים בלחימה במתחם 'עזה הקטנה' בצאלים. זו היתה לחימה ברטוב וביבש וקיבלנו אותה הרבה לפני הזמן הרגיל. כל ההכשרות שלנו רצו מהר ועשו אותן יותר ממוקדות עם המון תרגילים של לחימה", מספר בן.
תעסוקה מבצעית בזמן הטירונות
בעקבות המצב המיוחד הטירונות של התאומים כללה גם תעסוקה מבצעית באוגדת עזה שבמסגרתה תפסו הטירונים קו במשך חודש ביישובי עוטף עזה, במרחק קילומטר אחד מהכוחות החטיבתיים שנלחמים בתוך הרצועה.
"זה היה גם מרגש, לשמור על המדינה, לעשות את מה שאנו רצינו תמיד", מספר בן, "אבל זה גם היה קשה, כי שמענו את הלחימה, את הפיצוצים, וידענו שאלה הכוחות של החטיבה שנלחמים שם. זו תחושה לא-קלה, כי אתה רוצה להצטרף אליהם ולהילחם איתם. אתה רק מחכה לסיום הטירונות ולהמשיך הלאה כדי לתרום למדינה".
"לשרת בעוטף היה דבר ממש חשוב. זה היה להרגיש איך באמת אנחנו שומרים על המדינה", מוסיף אבי.
את חלקה השני של ההכשרה, האימון המתקדם, עשו אבי ובן עם מ"כים שלחמו ברצועת עזה במסגרת חטיבת ביסל"ח. "המ"כים האלו נתנו לנו השראה, הם גם סיפרו לנו על הקרבות, הסבירו לנו תכל'ס מה חשוב ונתנו לנו דוגמה אישית", מספר אבי. "הם היו מאד רציניים, מאד ממוקדים ונתנו לנו את הרצון להיות כמוהם".
שני התאומים סיפרו גם כי הם רוצים להמשיך לקורס מ"כים בצה"ל כדי לתרום למדינה וכי מבחינתם ההגנה על המדינה היא אינטרס עליון ומיצוי כל הסיבות שהם עלו בגללן לארץ.
ואיך זה מרגיש לעבור טירונות אינטנסיבית כזאת ליד אחיך התאום, אבל לא ממש לצדו? "הידיעה שהאח שלך נמצא מאה מטרים ממך היתה טובה לנו. גם היינו נפגשים קצת בחדר אוכל ועוברים בטורים אחד ליד השני כשאנחנו מסתכלים בעיניים ומביעים את הקשר שלנו", אומר בן. "מכיוון שאנחנו דתיים, היינו נפגשים הרבה גם בתפילות בבית הכנסת, כך שלא היה לנו קשה בכלל, אלא שמחנו על הביחד הזה ועל האפשרות לשרת את המדינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו