רוח אחרת של דור אחר: מטרת הלחימה של היום ברורה יותר

"בשביל מה אנחנו נהרגים?" - את השאלה הזאת העלה משה דיין לאחר קרב הצליחה במלחמת יום הכיפורים שבמהלכו, בלילה אחד, איבדה חטיבה 14 כ־120 מלוחמיה. הוא קבע שיש "לנקוט מהלכים ולקבוע קו אדום שימנעו שחיקה".

הפעם הספקות הללו אינם עולים בעקבות התקלה המבצעית הקשה שבעטייה נהרגו 21 לוחמים בעת הכנות לפיצוץ של בניין, לא הרחק מגבול עזה ומקיבוץ כיסופים. במלחמת לבנון הראשונה והשנייה היו קרבות מרובי נפגעים, שזירזו את הרצון לסיים את המערכה.

בלבנון הראשונה היו אלה אסונות צור, הראשון והשני, שהתרחשו בהפרש של כשנה, באסון הראשון נהרגו 91 חיילים, שוטרי מג"ב, צוותים אזרחיים ועצירים לבנונים; ובשני 59. האסונות הגבירו את הספקות לגבי המלחמה שכונתה לעיתים "מלחמת ברירה", והוסיפו מוטיבציה לנסיגה מלבנון. אך גם בנסיגה המדורגת ב־1985 היתה רצועת ביטחון מעבר לגבול. ביומיים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נערך קרב הסלוקי המפורסם בדרך לליטני, ו־33 נהרגו בסך הכל באותו מהלך שנוי במחלוקת.

אי אפשר שלא להשוות בין הרוח שפיעמה בציבור ובלוחמים ב־73' ובשנות מלחמת לבנון, בוודאי במלחמה השנייה, לבין רוח הלחימה של היום. באותן מלחמות הרצון לחזור הביתה ולנתק מגע ריחף באוויר. כל תקלה מבצעית וכל אסון רב נפגעים רק האיצו את התהליך. כך היה גם בתקופת הדמדומים שבין הכרזת תוכנית ההתנתקות לביצועה בקיץ 2005.

שני אסונות מבצעיים שזעזעו את הציבור ואת צה"ל התרחשו באותה רצועת עזה ב־2004. הראשון היה בתחילתה, כאשר 11 לוחמים נהרגו לאחר ששני נגמ"שים עלו על מטענים בשכונת זייתון בעזה וברפיח. השני היה כאשר פוצצה מנהרה מתחת למוצב בציר פילדלפי, וגם שם הנפגעים היו רבים. ההיגיון של הדיון הציבורי היה הפוך: תומכי הנסיגה החד־צדדית קיבלו רוח גבית, מבלי לחשוב מה יקרה ליישובי הגבול.

האפקט של האסון המבצעי הפעם הוא הפוך לרוח הנסיגה של חלקים בציבור ערב ההתנתקות. מעבר לכך שהוא ממחיש את הצורך להשמיד את חמאס עד תום, הוא גם מלמד על רוח אחרת ועל דור אחר. לא נכון שהכאב כבד מנשוא. הכאב קשה ועמוק, אבל לא כבד מנשוא, משום שלוחמי צה"ל והעורף האזרחי שלהם מוכנים לנשוך את השפתיים ולצלוח את הקרבות כדי להשלים את היעדים ולהשיג את המטרה הסופית.

אני לא חושב שהיתה מלחמה שבה המטרה היתה כל כך ברורה ומובנת לכל הלוחמים, ולא משנה מאיזה בית או בית מדרש הם באים. זה קרב על החיים, זה קרב על גורל ועתיד הנגב. כל זה קורה ליד הבית ולא במרחק 200 ק"מ. בתחילת המבצע הקרקעי לפני קרוב לשלושה חודשים עלתה שאלת היכולת. שרשרת המבצעים הוכיחה שצה"ל יכול ופועל היטב, ואף הגיע כבר לנקודת הכרעה מול חמאס מבחינות מסוימות.

עכשיו זה "האם אנחנו רוצים". מאחר שהאויב אינו רגיל, "הכרעה צבאית רגילה" לא מספיקה - נחוץ הרס כל היכולות הצבאיות. מותם של ה־21 מזכיר לנו את "זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה", כנאמר על נופלי תל־חי.