חיילים שלהם, לנצח: מפקדים מספרים על פקודיהם שנפלו

"הוא היה אדם מיוחד,מלא צניעות וקור רוח"

תא"ל עידו מזרחי מספר על סרן משה טרנטו ז"ל

עשר דקות לפני שנהרג, עמד קצין ההנדסה הראשי תא"ל עידו מזרחי עם מפקד צוות המנהרות דאז, סרן משה טרנטו ז"ל, על שפת פיר מנהרה בציר פילדלפי בין עזה למצרים. מישהו צילם את השניים, ובדיעבד היתה זו תמונתו האחרונה של סרן טרנטו ז"ל, שנקבר תחת דופן מנהרה שהתמוטטה. תא"ל מזרחי היה זה שחפר באדמה סביבו והוציא את גופתו מתוך האדמה.

סרן משה טרנטו ז"ל התגייס לצה"ל במארס 2000 לחיל ההנדסה. ארבע שנים לאחר מכן, במאי 2004, נורה טיל נ"ט לעבר נגמ"ש בציר פילדלפי שבו היו מפקד צוות המנהרות דאז, סרן אביב חקאני, וחמישה מחייליו. הנגמ"ש עמוס חומרי הנפץ התפזר לכל עבר, יחד עם גופותיהם של החיילים שלא שרדו את הפיצוץ.

טרנטו ז"ל, חברו הטוב של חקאני ובן שכבתו, הוקפץ באופן מיידי להחליפו בתפקיד המורכב כמפקד צוות המנהרות, שהתמקד אז בעיקר באיתור מנהרות חמאס שחצו מרצועת עזה למצרים מתחת לציר פילדלפי.

"היינו עסוקים בקדיחת פירים לאורך הציר ובהטמנת חומרי נפץ כדי לגרום למנהרות לקרוס", סיפר תא"ל מזרחי, שפיקד אז על הגזרה, "באחד הימים איתר מנהל עבודה של הצמ"ה, רב־סמל מתקדם משה אלמליח ז"ל, פיר של מנהרה סמוך לגבול מצרים. המחבלים הבינו שהמנהרה התגלתה והפעילו מטען שהרג אותו".

לאחר מות אלמליח ז"ל נשלחו סרן טרנטו וצוותו למקום כדי לחקור את המנהרה שממנה הופעל המטען. במסגרת זו נדרשו הכוחות לחפור לעומק הקרקע.

"נסענו יחד למקום, ועשר דקות לפני האירוע עמדנו יחד על הפיר, ומישהו צילם אותנו (ראו תמונה, ל"ש). זו היתה התמונה האחרונה שלו", שחזר תא"ל מזרחי, "הוא ירד למטה עם עוד כמה חבר'ה מ־669 כשהוא לא מחובר לחבל, ובינתיים אני נכנסתי למוצב הסמוך. לא הייתי בקשר עין איתו. הוא היה צריך לרדת לעומק המנהרה כדי להניח רובוט שיחקור את תוואי המנהרה. פתאום שמעתי קריאות וצעקות, חששתי שהיתה היתקלות. יצאתי מהמוצב בריצה, מוכן למגע (עם מחבלים, ל"ש), ומייד הבנתי מה קרה. סוללת העפר שהיתה מונחת על שפת החפיר קרסה פנימה וקברה אותו".

תא"ל מזרחי, אז מפקד הגזרה, הזעיק תגבורת וחילק את הנוכחים לשני צוותים - צוות אחד שיחלץ את הקצין, וצוות שני שיחפש את טרנטו ז"ל. "חילצנו את הקצין כשהוא פצוע ועם רגליים שבורות. לא היה לנו מושג איפה משה, וחפרנו בידיים חשופות כדי לא לפגוע בו חלילה. לקח לנו 40 דקות עד שמצאנו את כף היד שלו".

תא"ל מזרחי קשר עצמו לכף של כלי הנדסי כדי שיגן עליו מפני קריסות נוספות, והמשיך לחפור באדמה עד שחילץ את גופתו של טרנטו ז"ל. "חששתי שאחרים ייפגעו, אז את החלק האחרון עשיתי לבד. הוצאתי אותו, שמתי אותו עלי, והוציאו אותנו יחד החוצה".

לדבריו, "באותו רגע לא עובר לך שום דבר בראש חוץ מאשר למצוא אותו. באותם רגעים עברתי לאוטומט. לא היה זמן לחשוב על משהו אחר". האירוע הקשה שהביא למותו של סרן טרנטו הפך לתחקיר דגל בחיל ההנדסה, ובעקבותיו נקבעו כללים נוקשים, שכאמור נכתבו בדם, בנוגע לטיפול במנהרות.

"משה היה אדם מיוחד מאוד. היו בו צניעות וקור רוח מעוררי קנאה ממש. קור רוח על גבול הבלתי אפשרי. הוא ידע שהוא ואנשיו עוסקים בדבר הכי מסוכן בעת ההיא, ושהמפקד שקדם לו בתפקיד איבד את חייו. הוא היה מאוד מקצועי, הכין את אנשיו בצורה הכי טובה שיש. הוא פשוט ארץ ישראל היפה".

"מוטי היה מוביל מטבעו, תמיד עזר לכולם"

תא"ל גברעם הגלילי מספר על טוראי מוטי טייער ז"ל

לאחר שנפצע מכדור שירה בשוגג חברו לפלוגה, המשיך טוראי מרדכי (מוטי) טייער ז"ל לשוחח עם סביבתו כשהוא בהכרה מלאה. אף אחד לא הכין את חבריו לכך שכמה שעות לאחר מכן יודיעו להם כי הוא נפטר. "מפקד הגדוד דאז תפס אותי, הסתכל לי בעיניים ואמר לי 'גברעם, תקשיב. הבחור נפטר. תהיה חזק, הפלוגה צריכה אותך'. לא הבנתי, כי מוטי היה בסדר, דיברנו איתו", סיפר תא"ל גברעם הגלילי.

בנובמבר 1983 מונה תא"ל גברעם הגלילי, כיום קצין האיכות והבטיחות הראשי בצה"ל, למפקד פלוגת מסלול של חטיבת גולני. "מהיום הראשון שלי כמ"פ שמתי עין על מוטי טייער ז"ל", סיפר תא"ל הגלילי. "הוא היה מוביל מטבעו, תמיד עוזר לכולם. היה חייל טוב. מיניתי אותו להיות הקשר שלי, קשר מ"פ".

בקיץ 1984 שבו הגלילי וחייליו לאימונים בארץ. "היינו צריכים לצאת לתרגיל פשיטה בלילה, והיינו בנוהל קרב לתרגיל. מוטי בא לקחת את מכשירי הקשר, תדרכתי אותו, נתתי לו צ'פחה כמו שהייתי רגיל לכפכף אותו, ואז הוא לקח את המכשירים והלך לאוהל", ציין.

"פתאום שמעתי ירייה, וצעקות 'חובש! חובש!'. הגעתי לשם בשניות. ראיתי אותו שרוע על המיטה, החובש לידו ומסתכלים מה קרה. החובש זיהה חור כניסה קטן סמוך למפשעה, וכשהפכנו אותו על הגב, ראינו חור יציאה נוראי". למקום הוזעק מייד צוות רפואי נוסף, ותוך זמן קצר נחת במקום מסוק שפינה אותו להמשך טיפול רפואי. "בסך הכל הוא היה בשטח כ־45 דקות, וכל הזמן הזה עמדתי לידו ודיברתי איתו. באותו הלילה יצאנו לתרגיל ובשתיים בבוקר המג"ד דאז גיורא ענבר, הודיע לי שמוטי נפטר. כשהגעתי לפלוגה, סידרתי את הפלוגה ב־ח'. אמרתי להם 'תקשיבו טוב, מוטי נפטר'. ואז כל הפלוגה נזרקה על הרצפה. הם כל כך אהבו אותו, הוא היה דמות מאוד בולטת בפלוגה".

"הגעתי להלוויה זקוף, מגוהץ ומצוחצח. אפרת, חברתי דאז ואשתי היום, עמדה לידי, תמכה בי. ברגע שהסתיימה ההלוויה ניגשתי לגדר ליד החלקה וקרסתי. אפילו כשההורים שלי נפטרו לא בכיתי כך.

"מוטי ז"ל נהרג מתאונת נשק. חייל שבאותו יום עזב את הפלוגה התעסק בנשק לא שלו, וירה בו. אני לא הייתי אז בעניין של בטיחות, והאמת היא שגם בצבא לא עסקו אז בבטיחות. אבל בשנת 1993, אחרי שנפצעתי, הייתי צריך תפקיד לא קרבי, ובחרתי בתחום הבטיחות, ומאז ועד היום אני עוסק בזה".

לאורך השנים, נהרגו מאותה הפלוגה גם סמ"ר דרור חנן וסמ"ר אייל כהן ז"ל, שנפלו בקרב בסלוקי בקיץ 1985. בפסח 1987 נפל סגן יואב שרון בקרב עם מחבלים ליד מנרה, וסא"ל חוסין־עמיר עאמר ז"ל נפל בקרב על גדר הביטחון, גם כן ליד מנרה.

"אופיר היה הכוכב של החבר'ה"

תא"ל קובי הלר מספר על סמ"ר אופיר מישאל ז"ל

"חשבנו שהוא ייצא מזה כי הוא מאוד חזק מנטלית. כשפינו אותו לרמב"ם ציפינו שהכל יהיה בסדר", כך אמר מפקד אוגדה 146, תא"ל קובי הלר, על פקודו לשעבר, סמ"ר אופיר מישאל ז"ל, שנפצע אנושות מאש חיזבאללה בגזרת הר דב ונפטר בספטמבר 2002. סמ"ר מישאל התגייס לצה"ל בנובמבר 2000, עבר טירונות וקורס לוחמים והוצב בגדוד 51 של חטיבת גולני. בפיקודו של תא"ל הלר, שהיה מפקד הפלוגה שלו, השתתף סמ"ר מישאל ז"ל כמטוליסט מצטיין במבצע חומת מגן ובתעסוקה מבצעית ברחבי יהודה ושומרון. בסיום התעסוקה עלה עם הגדוד למוצב הר דב.

כזכור, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000 הפכה גזרת הר דב לזירת העימות העיקרית בין ישראל לבין חיזבאללה. בסוף אוגוסט 2002, לאחר תקופה של כארבעה חודשים של שקט, היתה הגזרה בכוננות ספיגה. "התחילה התקפה על המוצבים. אופיר רץ לעמדה לתגבר את החברים שלו ולוודא שמחבלים לא חודרים", נזכר תא"ל הלר, "במהלך ההתמקמות בעמדה אחד הפצמ"רים שנורו נפל לידו, רסיס פגע בראשו והוא נפצע באורח אנוש".

בשל האש הכבדה שנורתה לעבר המוצב, לחבריו לקח זמן רב לפנותו מהמקום. "האירוע נמשך שעות רבות, והיה צריך לחלץ אותו תחת אש. המוצבים היו תחת ירי בלתי פוסק". בסך הכל חלפו כשעתיים מאז שמישאל ז"ל נפצע ועד שצה"ל הצליח לפנות אותו לבית חולים באמצעות מסוק. ארבעה ימים לאחר מכן נקבע מותו.

הלר עצמו פיקד על הגזרה באותו אירוע, שבו נפגעו בסך הכל שלושה חיילים, ובהם סמ"ר מישאל ז"ל: "הייתי יחד איתו במרחב המנחת, העיסוק שלנו היה בעיקר להמשיך לפגוע בחוליות חיזבאללה ולוודא שלא פוגעים בכלים שיורדים ובמסוק". הלר וחיילים ומפקדים נוספים מהפלוגה הוטסו על ידי חיל האוויר להלווייתו של מישאל ז"ל בירושלים.

"אופיר היה אדם חייכן, תמיד אהב לעזור, לא קיטר. זה בא לידי ביטוי גם בלחימה בחומת מגן. הוא תמיד היה ראשון, התנדב, היה מקדימה, השתתף בהרבה היתקלויות שבהן נהרגו מחבלים, בעיקר בג'נין. היתה לו מוטיבציה גבוהה מאוד, תמיד הרים את המורל לכולם, גם בתקופות של הרוגים, בן אדם חבל על הזמן", ספד לו תא"ל הלר, "הייתי מאוד קרוב לאופיר, הוא היה קצת שטותניק, תמיד במרכז החדר, כוכב של החבר'ה. מאוד דומיננטי. קיבלתי ממש אגרוף בבטן כששמעתי שהוא בין הנפגעים".