חכמים מספרים לנו על שמאי הזקן, בר הפלוגתא של הלל, ועל כך שכל השבוע שלו היה מכוון לקראת שבת. אם הוא היה מוצא מאכל טעים במיוחד בימי השבוע, הוא היה שומר אותו לשבת. וכך "כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת". את הסיפור התלמודי היפה הזה מביאים ביאליק ורבניצקי ב"ספר האגדה", כאומרים: השבת היא שיאו של השבוע.
לכל אחד מאיתנו יש את השבת שלו. יש מי ששבתו קודש ויש מי ששבתו חול. יש מי ששבתו סובבת סביב בית הכנסת וזמירות השבת, ויש מי שהשבת מאפשרת לו יציאה אל מרחבי הטבע, בילוי בקרב המשפחה, קריאת ספר או האזנה למוזיקה מוכרת ואהובה. כל יחיד הוא מלך בשבתו.
במשך שנים רבות השבת הייתה מוקד מתיחות בין זרמים שונים וציבורים שונים. השבת שניתנה ל"קדושה ולמנוחה, לכבוד ולתפארת" נעשתה גורם מתסיס - סיבה מתמדת לוויכוח ולעימות. אפשר ורצוי להתווכח על השבת הציבורית, על מאפיינה והשלכותיה, אבל אנחנו חייבים לעשות זאת באופן שבו השיח על השבת מייקר אותה ולא מוזיל.
השבת שלי מתחילה כבר ביום שישי אחר הצהריים, ברוגע הנסוך על הכול, בנכדים שמגיעים לקידוש ולארוחת שבת משפחתית, בשקט שמשתרר ברחובות.
כשיש לי את האפשרות גם ללכת בשבת בבוקר לבית הכנסת, אני אוהב לעשות זאת. פעם הייתי הולך לבית הכנסת "אהבת ישראל" בשכונת יפה נוף, ועכשיו אני הולך לבית הכנסת "חובבי ציון" או לבית הכנסת "ישורון".
הצעידה בבוקר ברחובות הירושלמיים הקרירים והשקטים היא חלק בלתי נפרד מהשבת של ירושלמים רבים. כמי שנולד וחי בירושלים כל חייו, רחובות השבת של הילדות שלי ממשיכים לחיות מול עיניי, ואני מוצף זיכרונות בשלל רגעים שונים במהלך היום. אין ספק שהרבה השתנה. יש יותר מכוניות, וגם יותר בתי כנסת. קצת פחות קבוצות כדורגל וקצת יותר קבוצות ריצה. אנשים שהיו חלק מהרחוב כבר אינם, וחדשים מקרוב באו. אני רואה סבים וסבתות, נכדים ונכדות. אני שומע שפות שונות ברחוב, ולעיתים ניגונים ישנים וגם חדשים, או סתם מוזיקה נעימה מהחלונות ומהמרפסות. ויחד עם כל החולף והמשתנה, יש משהו באוויר של השבת הירושלמית שנשאר בדיוק אותו דבר, והופך את האהוב והמוכר לנוכח תמיד.
אחרי הכול ולפני הכול, שבת עבורי היא הזמן להיות בו ביחד. לדבר על (מעט) ממה שהיה השבוע, על השבוע שיהיה, לקרוא ביחד, ולנוח. שבת שלום לכל תושבי ישראל. שבת שיהיו בה בית ומרחבים, יחיד ורבים, ויחד ושקט, במידה הרצויה. קצת פחות חיבור לשאון ימי העסקים והעבודה, וקצת יותר חיבור פנימה: לסובבינו, לאהובינו, לעצמנו.
כך נראית השבת של האזרח מספר אחת
שישי בבוקר:
יוצא לאימון כושר קבוע בבית או ביער ירושלים. חוזר ופונה לערימות המסמכים והמשימות שממתינות לי על שולחן העבודה. קורא, חותם ועולה לדירתנו. לפעמים יש חלות מ"טלר", אם נחמה הספיקה לצאת לסיבוב בשוק מחנה יהודה.
שישי בצהריים:
רוגע מתחיל להתפשט ברחובות וגם בית הנשיא "מוריד הילוך". לפעמים הנכדים מגיעים לבקר. אם יפה בחוץ, מדי פעם אני מצטרף אליהם לכדורגל על הדשא למטה.
שישי בערב:
ארוחה חגיגית של ערב שבת, שמתחילה עם קידוש. בדרך כלל סועד עם בני המשפחה. אוהב מאוד לאכול כל מה שנחמה מבשלת.
אוהב לאכול כל מה שהיא מבשלת. ראובן ונחמה ריבלין // צילום: נעם ריבקין פנטון
שבת בבוקר:
לפעמים הולך לבית הכנסת "חובבי ציון" ולפעמים ל"ישורון". אוהב את השקט של הרחובות הקרירים והשקטים. לפעמים נשאר בבית ונהנה מהנחת.
שבת בצהריים:
אחרי ארוחת הצהריים (לפעמים עם הילדים והנכדים) פונה למנוחת צהריים. אוהב לקרוא כל מה שאפשר. הספרים האחרונים שקראתי היו "המנהרה" של בולי (א.ב יהושע) ידידי, ו"ממה עשוי התפוח?" של עמוס עוז - חברי לכיתה שהלך מאיתנו רק לאחרונה ואני כבר מאוד חסר אותו.
מוצאי שבת:
ההמולה חוזרת לאט־לאט לבית. טלפונים, תדרוכים לקראת השבוע החדש ומהדורות חדשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
