הבמה שלו: זהו קושניר, ולא אחרת

במה

מה זה תיאטרון בשבילך?

אני מאוד אוהב תיאטרון, גם כשחקן כמובן, אבל גם כצופה. בגלל שתיאטרון קורה כאן ועכשיו, הוא הכי קרוב בעיני -  גם כמי שמשחק וגם כמי שצופה - לדבר הקדמוני העתיק של לספר סיפור. זה דומה לסיפור שמספרים לילד לפני השינה. אתה שואב את הילד לעולם של דמיון, לא משנה מה הסיפור, ואתם רואים אותו יחד.

אני מאוד אוהב את הרגע שבו אחרי שהקהל נכנס אתה יושב באולם, האור יורד ועולה על הבמה, וכשהמסך נפתח אתה נשאב לאיזו אגדה, לאיזה סיפור. החוויה הזאת, כשהיא טובה, היא הכל - מהנה ומענגת גם לביצוע וגם לצפיה. ברגע הראשון שבו עמדתי על במה לא חשבתי שזה יהיה העולם שלי, לא כיוונתי לזה. זה היה במסגרת ביה"ס התיכון בפנימיה החקלאית "הכפר הירוק" והיתה שם מסורת שיוצאים פעם בשלושה שבועות הביתה לשישבת ובשבתות שנשארים בפנימיה יש קבוצה תורנית שאחראית על חדר האוכל, על משק החי ועל ההופעה בשישי בערב.

זה לא בית ספר לאמנויות, כן? לומדים חקלאות, אבל יש מסורת שנקראת "תוכנית עשר" וכולם משתתפים בה - חלק על הבמה וחלק בתפקידים של מאחורי הקלעים. אני זוכר את הפעם הראשונה שהשתתפתי בתוכנית ואת הרגע הראשון שבו עליתי לבמה, אמרתי משהו והקהל צחק, הרגשתי נוח מאוד, אבל לא חשבתי על זה כעל מקצוע, זה היה פשוט כיף. הייתי בן 15 וחצי.

קושניר ב"עבדאללה שוורץ" // צילום: כפיר בולוטין

היום אני משחק ב"עבדאללה שוורץ" בתיאטרון בית לסין, זו הצגה נורא מצחיקה (קומדיה אקטואלית שכתב רמי ורד, מביים רוני פינקוביץ' ומשחקים בה לצדו של קושניר גם ענת וקסמן, אפרת בוימולד, חי מאור, שלומי טפיארו, אלירן הרוש, טל צ'רנובסקי, עודאל חיון ושהיר כבהא - מ"כ).זו הצגה שמגחיכה כל סוג של קיצוניות וגזענות ומתוך שעה וחצי אני מדבר שעה פלוס בערבית מצרית. זה עונג בלתי רגיל. לפעמים מחכים לי אחרי ההצגה צופים שמספרים שהם נורא צחקו וגם נורא התרגשו, כי ההצגה הזכירה להם את השפה שבה דיברו בבית בילדותם. 

 

מעורבות חברתית

עד כמה אתה מעורב?

כשמשהו מדאיג צריך לעשות משהו בנידון. לשבת ולהגיד אני דואג זו חוכמה קטנה מאוד. אז אני לא קורא לזה דואג, אלא אני מעורב, אכפת לי. אנחנו נחשפים לבעיות בבתי חולים, ליחס לאוכלוסיה המבוגרת. העלינו הצגה בהבימה בשם "קח את אבא שלך ולך לעזאזל" שהסיפור שלה לא דמיוני. המחזאי רמי ורד עבר יחד עם אביו דברים שאנחנו משחקים על הבמה. העיפו אותו מהשיקום מהר, אמרו לו שאין צפי לשיקום והיום האדם עולה במדרגות, אבל העיפו אותו כי את השיקום משלמת המדינה ואת הסיעוד משלם בן האדם.

אלו דברים שמקפיצים, שאתה אומר למה זה ככה? למה אין מספיק מיטות בבתי חולים? אני יודע שבראיונות משתמשים בטקסטים כאלה לצרכים פוליטיים, אבל מה שאני אומר זו לא פוליטיקה, זו מציאות. מציאות שהמדינה מפרסמת. יש נתונים נמוכים של אחוזי בגרויות באזורים שונים בארץ, יש בעיות במקומות שונים בפריפריה, יש נזקקים שאין להם מה לאכול בחגים. אני לא מדבר על שלום וביטחון ולא נכנס לשיח פוליטי, כי זו לא פוליטיקה, אלו נתונים. מצב קיים שלא יכול להיות שלא יהיה לך אכפת ממנו.

אני חושב שלכולם אכפת ושצריך לקום ולעשות, ואני ממש משתדל - במטר המרובע הקטן שלי - לעשות משהו. אכפת לי, זה כואב לי, ואני מעורב גם רגשית. בחברה שלנו אנחנו נחשפים עכשיו לכל מיני זרמים קיצוניים ובהצגה עבדאללה שוורץ אנחנו מגחיכים קיצוניות. כשאת אומרת שהחברה שלנו יותר ויותר קיצונית ויש פילוג גדול יותר, שנאה ממש, אני אומר שזה מיוצר באופן מלאכותי, מישהו מרוויח מזה. תמיד כשיש שניים בוויכוח מהסוג הזה, תתרחקו מהם קצת ותראו שמישהו מרוויח מזה משהו. 

 

מדיטציה

אתה אדם רוחני?

אני לא יודע מה זה להיות אדם רוחני. לא מגדיר את זה ככה. אני מתרגל כבר שנים מדיטציית זן בודהיזם, פעמיים ביום, והתוצאה יכולה להיות רוחנית, אבל מה שאתה עושה זה תרגול. כמו לתרגל קליעות לסל. אתה יכול לעשות מדיטציה איפה שאתה רוצה, בשוק, בחוף הים, לא משנה איפה. מורה למשחק אמר לי פעם שבמאה ה־19, בתי ספר למשחק בצרפת היו מביאים נזירי זן לשיעורים כי כשאתה מתרגל מדיטציה אתה מביא את עצמך לתמימות של הילד שמשחק בארגז החול, אז יש קשר הדוק בין השניים.

אני מאוד ממליץ על זה, זה כמו לעשות ריסט לעצמך. המדיטציה שאני עושה היא תרגול, כשהרעיון שלה הוא שלכל אדם יש ראש ורגש. עד גיל 7-6 מטביעים הטבעות על הילד, על הראש או על הרגש: רגשות אשם, רגשי נחיתות, קנאה וכולי. בודהה החכם מצא פתרון דרך המדיטציה - הוא אמר 'תשתדל לעשות טוב, אל תעשה רע ותנקה את המחשבות'. מה עושה המדיטציה? לוקחת את ההטבעות שיש לנו על הראש ועל הרגש ואומרת להן במשך 24 דקות "לכו הצידה". היא עובדת על היכולת לחזק את המקום הזה בתודעה.

ההטבעות יישארו איתנו לתמיד, הן מנהלות את האדם, אבל באמצעות טכניקה שאתה מבצע במשך 24 דקות אתה כאילו לא חושב על כלום. לא עולה על רכבת המחשבות הזאת. ככל שמתרגלים יותר, המקום הזה בתודעה מתחזק ועם התרגול אתה יכול הגיע לסיטואציה שפעם הגבת בה בצורה מסוימת ופתאום אתה מבין שאתה מגיב אחרת. זו תובנה שמגיעה רק בדיעבד כמובן. לאדם המערבי קשה לקבל את זה ואפשר אולי לקרוא לזה פסיכולוגיה של המזרח, כי הרי מיליונים במזרח עושים את זה. אם זה נעים? כן. אם זה עוזר? בוודאי שכן. 

 

טלוויזיה

אילו תוכניות הכי השפיעו עליך?

"זהו זה" היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי במקצוע, מאלף סיבות. נכנסתי לתוכנית עם גידי, מוני, דבל'ה ובראבא, וזה היה בית הספר הכי גדול לקומדיה שיכולתי לבקש. בעשייה של זהו זה נפגשנו כל יום ועבדנו על תסריטים, ממש כמו להקה, והפכנו גם לחברים. התמזל מזלי לעבוד עם מאסטרים ולהסתכל איך כל אחד עובד אחרת. אני חושב שהייתי צריך לעבור את כל השנים האלה בשביל להבין שלהיות שחקן זה כמו להיות ילד בארגז חול.

כשילדים משחקים זה הדבר הכי אמין בעולם, יש בהם טוהר ותמימות כי הילד שמשחק קאובוי מאמין באותו רגע שהוא באמת כזה, וזה מה שהיתה זהו זה בשבילנו. תוכנית תמימה בארבע אחרי הצהרים, לא בפריים טיים וכמעט בלי כסף. עשר שנים של חוויות בלתי נשכחות. השיא היה כמובן במלחמת המפרץ, שם התוכנית הזאת היתה התרופה שלנו. אף אחד מאיתנו לא חשב על הגודל של הדבר הזה או על מה זה עושה לאנשים אחרים. במקום לשבת בבית ולכסוס ציפורניים מהלחץ עד הטיל הבא, באנו והוצאנו את זה בארגז החול הפרטי שלנו.

שואלים כל הזמן מה קורה עם איחוד של זהו זה, והתשובה האמיתית שלי היא שאני לא יודע. היתה עכשיו סדרה של הופעות בשם לילה גוב עם גידי גוב, שאירח אמנים בהיכל התרבות. עלינו על הבמה מוני מושונוב, גידי גוב ואני, שרנו יחד ועשינו את המערכון של שלושת הזקנים ממלחמת המפרץ - השלישיה שקוראת עתונים ומדברת על המצב. אני לא יכול להסביר את האושר שזה יצר. זה היה כל כך כיף, אבל לגבי איחוד אין לי מה לענות, זה משהו מסחרי. מבחינתי, ודאי שאשמח לאיחוד ובכל שנייה שיגידו לי בוא, עושים מערכון, שיר או כל דבר אחר עם הלהקה הזאת, אגיע מייד.

עוד תוכנית שהשפיעה עליי מאוד היא "החיים זה לא הכל", ששודרה במשך תשע עונות. התחלתי את הצילומים בגיל 40 וסיימתי בן 50. בשונה מזהו זה, תוכנית ששודרה בשידור חי והיתה הדבר הכי קרוב לתיאטרון, סיטקום מצולם אחרת. היינו מתכנסים פעם בשנה לשלושה חודשים של צילומים באולפן. דניאל לפין כתב את התוכנית ביחד עם צוות כותבים (עפר קניספל, חיים אידיסיס וגאיה וילדמן - מ"כ) ואלה היו חומרים מאוד מצחיקים עם קאסט נפלא.

עם ענת וקסמן ב"החיים זה לא הכל". // צילום: יוני המנחם

היינו מתכנסים לחזרות ומצלמים וזו עבודה שמתחילה לפנות בוקר וכוללת 12 שעות של צילומים שאחריהם הייתי הולך להצגה בתיאטרון. זה לא היה פשוט, אבל מהנה מאוד. כשאתה עושה משהו שאתה רוצה שיצליח, אתה לא יכול לדבר על התוצאה שלו. את אומרת לי שיש היום דור צעיר שנחשף לזה בשידורים חוזרים? זה לא משהו שחשבנו עליו כשעשינו את זה, אבל עשינו את זה הכי טוב שאנחנו יכולים ועם המון אהבה.

זה המקצוע וזו העבודה - לא באים לעשות אמנות, אבל התוצאה תהיה אמנות וכשהיא תהיה כזו היא כבר לא תהיה שלך. זה כמו שמישהו כותב שיר אהבה מטורף. אתה יכול לחשוב איך הוא אוהב את בת הזוג שלו או את הבת שלו, אבל הוא כתב בכלל לחתולה שלו... כל אחד לוקח את זה למקום שלו.

 

ביקורת

עד כמה אתה מושפע מביקורת?

אני בן 59, עובד במקצוע מגיל 21 וביקורות בתיאטרון ובטלוויזיה הן דבר קיים ולגיטימי. אני יכול להעריך ביקורת אם היא עניינית, כשאתה קורא ואומר 'וואלה, יש משהו במה שהבן אדם אומר'. לא רק 'ההצגה טובה' או 'ההצגה רעה', אלא כשמדובר על המחזה, על המשחק, על המוזיקה ועל שאר האלמנטים. יש לי חברים שבאים לראות הצגה, למשל מוני מושונוב, ואחרי ההצגה נשב על כוס קפה ותגיע הביקורת שגם אם תהיה לא נעימה כל כך, אני אשמח לשמוע אותה. ביקורת לא מפחידה אותי כשהיא עניינית, אבל כשהיא לא עניינית היא גם לא מעניינת.

היו עלי ביקורות טובות מאוד ורעות מאוד. אני זוכר את הביקורת הראשונה על ההצגה הראשונה ששיחקתי בה, הייתי בן 22 וזו היתה הצגת ילדים שנקראה "ארץ אהבתי" שרצה בבתי ספר. הצגה בת 50 דקות, כמו שיעור. אני זוכר שמבקר התיאטרון אמיר אוריין, שעד היום אני לא יודע איך הוא הגיע לראות דווקא הצגת בית ספר, נתן כותרת שהצחיקה אותי גם אז - "ארץ אהבתי - להשתין נגד הרוח". זה לא יכול היה לפגוע בי, כי  אם זה מה שאתה כותב אתה סטנדאפיסט נחמד. תכתוב הצגה גרועה מאוד, משחק גרוע, מחזה אדיוטי, תכתוב. אני אתבאס אבל אקבל.

אני יודע מה זה לעבוד על הצגה, גם כשהיא טובה וגם כשלא. תמיד עובדים נורא ברצינות, אף אחד לא מתכוון להעלות משהו לא טוב, וכשאתה כמבקר פשוט מקלל, מי יקשיב לך? להשתין נגד הרוח? נו באמת. זה מה שאתה יודע להגיד על תיאטרון? במשך השנים זכיתי לביקורות מאוד לא טובות וגם טובות מאוד, וזה בסדר, זו דרכו של עולם. אני לא לוקח איתי את הביקורות, גם לא את המאוד טובות, כי אין לי באמת מה לעשות עם זה. השמחה או העצב מהביקורת עוברים אחרי שש דקות, אז בטח שאחרי 20 שנה אין מה לעשות עם זה.    

 

משפחה

מה זו משפחה בשבילך?

אני נשוי לכרמל, מעצבת גרפית. התחתנו בשנת 1987 ויש לנו שלושה ילדים - יותם (31) שהוא שחקן בתיאטרון בית לסין ובסדרות טלוויזיה, יפתח (24) סטודנט שגם התמודד ב"נינג'ה ישראל" ונועה (22). משפחה זה משהו שמאוד ממלא את חיי והצלחנו ליצור במשפחה הגרעינית הקטנה שלנו - אבא, אמא ושלושה ילדים - מערכת יחסים של הורים וילדים, אבל גם של חברות.

הילדים שלי הם הראשונים שאני מתייעץ איתם על כל דבר, וגם הם מתייעצים איתנו. זה באמת סוג של אהבה ושמחה ללא תנאי. הארוחה המשפחתית שלנו בימי שישי, למשל, היא תמיד סוג של מסיבונת. אני לא רוצה להישמע קלישאתי, אבל משפחה בשבילי היא בית, המקום שבו אתה יכול להיות רגוע, להרפות את השרירים ולהרגיש שהכל בסדר. 

 

חברות

מה הם חברים בשבילך?

יש לי כל מיני מעגלי חברות. קאסט של הצגה, למשל, הוא הדבר הכי אינטימי בעולם. זה מתחיל בחדר החזרות, שם אתה הכי חשוף בעולם. אתה סגור עם עוד אנשים שמונה שעות כל יום בחדר וזה מאוד מקרב. כשההצגה מצליחה, 30 אחוז מההצגות הן בתל אביב בעוד שכל השאר עולות ברחבי הארץ ואתה נמצא בוואן בדרכים עם אותם אנשים, שזו עוד חוויה מאוד אינטימית.

אחד הדברים הקשים במקצוע הזה הוא שהצגה יורדת, ובהצגה הבאה אתה לא נמצא עם אותם שחקנים וצריך לחזור שוב, מהתחלה, על אותה סיטואציה אינטימית. כשאתה עובד במקצוע כמעט 40 שנה, זה ממש חיי צוענים... מדי פעם נשאר אחד שהולך איתך הלאה ונוצר מעגל חברים שמורכב מאנשים מהמקצוע. תוסיפי לזה את זהו זה, עשר שנים של ביחד וחוויה שממנה נשארנו חברים עד היום. זה סוג אחר של חברות.

עם דבל'ה גליקמן ומוני מושונוב ב"זהו זה" // צילום: משה שי

ויש את החברים מהכפר הירוק, אנשים שמגיל 15 גרנו יחד. יש לפחות עשרה אנשים משם שגם אם אני בקושי נפגש אתם, כי החיים שלנו הפוכים, זה לא מוריד גרם מהאהבה ומהחברות. שיחה שלי עם חבר משם תמשיך בדיוק מהמקום שבו הפסקנו, גם אם זה היה לפני שנה. 

 

ריאליטי

מה הסיכוי שנראה אותך בתוכנית מציאות?

הנחיתי את "רוקדים עם כוכבים" ואת העונה הראשונה של "המירוץ לדירה". לגבי רוקדים עם כוכבים, את יודעת שריקודים סלונים בתור להיכנס לאולימפיאדה? כשהנחיתי את התוכנית זה היה נחמד, כי אני מאוד אוהב ריקוד וזה הגניב אותי. השתאיתי אל מול מה שאנשים יכולים לעשות מריקוד. הנחייה זה באמת פרופר רק עבודה, בטח שלעומת "החיים זה לא הכל" או "זהו זה", שזה כבר הדבר עצמו שאני אוהב להיות בו. 

עשיתי גם תוכנית טיולים שנקראה "מדריך קושניר" ונורא נהניתי להסתובב בארץ, לעבור מסקי, לסוסים, למפרשית. אם היום היו מציעים לי להשתתף בתוכנית ריאליטי אין שום סיכוי שאעשה זאת. זה לא מעניין אותי. הייתי עושה את "המירוץ למיליון" אם לא היו מצלמים, כי זה נראה לי כיף, אבל למה צריך לצלם?

 

חלומות 

יש עוד משהו שלא הגשמת?

יש דברים שאני רוצה, כמו כל ילד, אבל בגדול הצלחתי להביא את עצמי למקום שבו החלום שלי הוא מה שאני עושה כרגע. אם שואלים למשל מה החלום שלי בתיאטרון? אני עונה עבדאללה שוורץ. תגידי, טוב, זו ההצגה שאתה משחק בה כרגע, זה לא החלום, אז אני אשיב שזה כן החלום. הרי אם אני אגיד שהחלום שלי זה המלט, אז ברגע שאעשה המלט נגמר החלום. הגעתי לשיא, נגמר הסיפור. אז החלום שלי בעבודה בתיאטרון הוא מה שאני עושה עכשיו.

גם בטלוויזיה זה בדיוק ככה. לעשות משיח עם אודי כגן זה החלום שלי עכשיו. משיח זו הנאה כל כך גדולה, גם כי העשייה שם מהנה וגם כי אני כבר לא בדרך למשהו אחר. אני חושב שכשאתה עושה משהו וחושב על משהו אחר אתה לא נהנה לא מזה ולא מזה. אנחנו כל הזמן חיים בדרך ל'דבר ההוא' ואני אומר רגע, בואו נראה מה קורה פה עכשיו. זה נכון שקשה להאמין בזה או ליישם את זה, אבל קרו לי במקצוע דברים שיכלו, אם לא הייתי כזה, למוטט אותי. תפקידים ענקיים שקבלתי אבל לא הסתדרו מבחינת לוחות זמנים ומישהו אחר קיבל אותם. אתה יכול להתרסק מדברים כאלה.

זה לא שאין בי קנאה לפעמים. התחושה של 'אוי, גם אני רוצה את זה' היא רגש ילדותי שאני שמח שהצלחתי לשמר, כי כשזה ילדותי זה לא הולך איתך כל הזמן. אתה לא דואג מ'אוי, לא קיבלתי את התפקיד, אני גמור'. ממש לא. החיים, כשאתה מסתכל אחורה, מוכיחים את ההפך. אם משהו לא מסתדר מגיע משהו אחר והכל בסדר. 

"החלום שלי הוא מה שאני עושה עכשיו". קושניר // צילום: רונן אקרמן

 

רשתות חברתיות

אתה נמצא ברשתות החברתיות?

אני לא נמצא ברשתות החברתיות, אבל מכיר את הכוח שיש להן. אני אדם מאותגר טכנולוגית... אפילו שהסבירו לי שזה לא קשור ושאתה לא צריך להיות גאון טכנולוגי בשביל זה. האמת היא שאין לי שום משיכה לרשתות החברתיות. פתחתי פעם חשבון אינסטגרם רק כדי להבין מה זה, לא כי אני רוצה להעלות תמונות שלי, אבל לא התחברתי. אין ספק שהרשתות הללו הן כלי שיווקי, גם בפוליטיקה, אבל לאט לאט אנחנו נחשפים גם לבעיות שיש בהן.

האדם ממציא תרופות כשיש מחלות, ובתחום הפסיכולוגיה יש כבר המצאה חדשה שנקראת FOMO, שזה ראשי תיבות של fear of missing out. למה המציאו את זה? כי כנראה שיש בעיה ואנשים חיים בתחושת החמצה. אני ממש לא מרגיש שאני מחמיץ משהו בזה שאני לא שם ויכול להתפלסף על הנזקים שזה גורם, בטח לנוער ולילדים. אני לא ממציא את הנזקים האלה, קראתי ושמעתי עליהם, אבל אני פשוט לא נכנס לזה. איכשהו זה פשוט לא מושך אותי.  אם את אומרת לי שאנשים מציירים שם את החיים לא כמו שהם באמת, אז אני מעדיף את החיים עצמם...  

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו