חופש גדול זה קייטנות, בריכה, אטרקציות וקרטיבים, וכמובן - הבילוי אצל סבא וסבתא, זמן איכות שאף נכד אינו מוותר עליו וצריך להודות - אף הורה אינו מסתדר בלעדיו. אבל בניגוד לשנים קודמות, מציאות הקורונה אינה מאפשרת תמיד לבני הגיל השלישי להיפגש עם הנכדים, וכשהוראות השעה דורשות להקפיד על ריחוק, בדיור המוגן מחפשים פתרונות כיצד לשמר את הקשר החשוב הזה.
"בחופשים הגדולים, לפני הקורונה, היינו משתלבים בלוח הזמנים הקיצי, זו לא היתה שאלה בכלל", מספרת מירה פירט (77), סבתא לשתי נכדות המתגוררת ב"בית בלב" בירושלים, "הבת שלי היתה מראש מסדרת לוח פעילויות לכל החופש הגדול, ופעם-פעמיים בשבוע היה 'יום סבתא'. תמיד הייתי מוצאת משהו לעשות עם הנכדות והן גם אהבו מאוד פשוט לבוא אלי, להיות איתי כאן והרגישו פה יותר בבית ממני. היינו משחקות, עובדות בחוברות, עושות יצירה, הן מאוד אוהבות את המחשב אז היינו משחקות יחד. כל דבר קטן שעשינו יחד היה משמח אותן, אפילו לרדת איתי לקפה בבוקר או אחר הצהריים בלובי ולהשוויץ לכולם שהן מבלות עם סבתא. היינו גם הולכות יחד למוזיאון ישראל, לפעמים לסרט, מבלות המון זמן איכות".
מעבר לעובדה שמדובר בסידור נוח להורים, הבילויים המשותפים הם חלק ממשהו גדול בהרבה - שמירת הקשר המשמעותי בין הסבא והסבתא לבין הנכדים, אשר מעניק לשני הצדדים ערך מוסף. בת אל דניאל, מנכ"לית "הבית בנורדיה" מרשת מגדלי הים התיכון, מסבירה: "אומרים שהקשר הזה הוא לפעמים אפילו חזק יותר מאשר בין הילדים להורים, כי מדובר בחוויה אחרת, זו הפריבילגיה של ליהנות מכל מה שקשור בזה מבלי לחנך. גם אצלנו, חלק מתפיסת העולם זה לטפח ולתחזק את הקשר הבין־דורי. אנחנו רואים במשפחה המורחבת של הדיירים חלק מהמשפחה שלנו - הילדים, הנכדים, הנינים. כמו שאנחנו משקיעים בעולם התוכן לדיירים שלנו, יש עולם תוכן ותרבות גם לבני המשפחה, זאת לצד הקשר השוטף עימם. זה אחד הדברים החשובים, כי כשעוברים לכאן, בעצם עוברים לבית, ובית זה ההיסטוריה שכל אחד מביא איתו, המעגלים שעוטפים כל אחד. כמי שנמצאת בקשר קבוע עם הדיירים פה, אני רואה שהחיבור עם הנכדים משמעותי, מעצים ומעניק להם חיוניות ותחושה שהם 'צעירים'".
מירה מספרת כי על אף העובדה ששנים רבות מפרידות בינה לבין נכדותיה, אפשר לגשר על הפער בין הדורות ולמצוא תחומים משותפים: "אני מנסה לדבר איתן בגובה העיניים על דברים שמעניינים אותן, אבל כל פעם אני גם זורקת איזה משפט על משהו חדש, מאתגר, ואם אני מבינה שיש התעניינות אז מדברים על זה, וזה קורה לא מעט. אני נוקטת גישה שאין דבר שהן לא יבינו או לא יעניין. החוכמה היא לספר להן דברים בצורה שתקרב אותן אלי. הנכדה הגדולה שלי, בת ה־9 - אני אפילו לא מגיעה לקרסוליים שלה בכל מה שקשור למחשבים, אבל דווקא היא זו שמחברת אותי לתחום. היא אומרת לי 'סבתא, בואי אני אלמד אותך', ומסבירה לי איך עושים מצגות בפאוור פוינט, למשל.
"הקשר עם הנכדות הוא משהו שמעבר לשיחות ולבילויים יחד. המפגש איתן נותן לי אנרגיות לכל השבוע. העובדה שיש מערכת יחסים חמה נותנת לי כוח, שמחה, עושה לי טוב בלב באופן שקשה להגדיר לפעמים במילים. אפשר אפילו לומר שזה נותן לנו תקווה, ואת הקרבה הזו אני גם מרגישה מהן כלפיי".
רבים מהסבים ומהסבתות המתגוררים בדיור מוגן נהנים מכך שפעילויות רבות, בעיקר בקיץ, מותאמות לבילוי משותף עם הנכדים. "כשהדיירים מגיעים הנה, חשוב להם לדעת גם איך שאר בני המשפחה משתלבים בתמונה", מספרת בת אל, "וכאן יש להם הזדמנות לארח בעולם מאוד עשיר: הבריכה שפתוחה לנכדים, מועדון הכושר שפתוח לבני המשפחה, תיאטרון ילדים שנועד לצפייה משותפת, בקיץ יש קייטנות לנכדים ולנינים. אנחנו יודעים שנהוג לגייס את הסבא והסבתא לשבועיים האחרונים של אוגוסט, ואנחנו עוזרים להם בזה מאוד. מתוך כל אלו גם נוצרות פה חברויות בין הנכדים של הדיירים, ובקהילה גדולה זה משהו מאוד משמעותי, לעומת מישהו שחי לבד ואין לו את הביחד הזה, או שכדי להעסיק את הנכדים הוא צריך לצאת איתם החוצה, מה שלא תמיד קל בגיל הזה או במזג האוויר הקיצי".
שיר במתנה מהנכדים
בשנים קודמות, אומרת בת אל, היו הנכדים נהנים מהצגות באולם האירועים ומחגיגות לכל המשפחה בקיץ על במת ההופעות החיות, אלא שמציאות הקורונה חייבה לאלתר: "העברנו הכל לזום, למשל הופעות של דוד חיים לילדים, סדנת בישול, הכל מוקרן על מסך גדול ובני המשפחה משתתפים גם מהבית. דאגנו שיהיו תכנים לכל הגילים - מהנכדים הקטנים ועד בני הנוער. יש לנו סדנת אוריגמי: אנחנו שולחים לנכדים ערכה, הדיירים מקבלים ערכה, ויחד עושים יצירות במשותף".
בכלל, נדמה שהקורונה הציבה אתגר מיוחד לכל מה שקשור בשמירה על הקשר בין הסבים לנכדים. זה לא היה קל לשום צד, אבל במסגרת המגבלות נמצאו פתרונות גם לזה. "התחושות היו קשות מאוד", מספרת מירה, "היתה לנו רחבה גדולה שבה היינו יכולים לצאת ולהתאוורר, הבת שלי היתה באה לבקר אותי והיינו יושבות ומדברות, אבל עם הנכדות לקח המון זמן עד שהרשו לנו להיפגש. בערך חודשיים לא נסעתי אליהן בכלל, שמרנו על קשר בשיחות וידאו דרך הטלפון, הן היו מתקשרות ומדברות איתי, מראות לי עבודות יצירה שעשו. 'נפגשנו' מרחוק, אבל זה לא היה פשוט".
עוד בנושא:
• "התרופה לבדידות - קשר משמעותי"
• ניצול קשישים בזמן קורונה: איך להתמודד?
• המכה הנוספת של הקורונה: הבדידות הכפויה פוגעת אנושות בציבור הקשישים
בת אל מחזקת את הדברים: "בתקופת הגל הראשון, כשהיה איסור מוחלט מטעם משרד הבריאות להיפגש עם הסבים והסבתות, הרגשתי גם אני, בתור נכדה, את הקושי, ולכן עוד לפני שזה עלה מהדיירים, יצרנו במיוחד לאותם ימים יוזמות משפחתיות, למשל 'שיר במתנה' - הילדים והנכדים הקדישו שירים, ואנחנו באמצעות טאבלטים הקרנו את זה לדיירים שלנו. רכשנו טאבלטים עבור הדיירים, הורדנו להם אפליקציה והדרכנו אותם איך להשתמש בזום כדי לדבר עם הנכדים. שלחנו להם סרטונים שהנכדים שלחו להם. בשלב מסוים הקמנו את מרכז המבקרים, ושם אפשרנו מפגשים בטוחים.
"אחרי כל מה שעברנו לאחרונה, רואים שהדיירים מוקירים את מה שהם מקבלים בדיור המוגן. הם העריכו את זה גם קודם, אבל לאור האתגרים שעברנו, הם מעריכים זאת ביתר שאת, ואנחנו שומעים את זה גם מיתר בני המשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו