"כשאני מגיעה לשער של הבית כולם מזהים אותי ושמחים, כבר כשאנחנו מגיעים ללובי אני מרגישה את האנרגיות שלהם - מצד כל המשתתפים. התחושה שאני מביאה להם הרבה מאוד שמחה היא המון עבורי", כך אומרת יעל יעקבי, מדריכת ריקודים שעד לתקופת הקורונה העבירה באופן קבוע חוג בבית בכפר. היא, וגם הדיירים, מתגעגעים ומחכים שכבר יוכלו לשוב ולרקוד, ככל שירשו זאת ההנחיות הרפואיות.
שמירה על איכות חיים ועל בריאות הגוף והנפש אינה תלויה בגיל. בבתי הדיור המוגן יודעים זאת ומעניקים חשיבות רבה לפעילות הפנאי עבור הדיירים, תוך הקפדה על מגוון רחב ככל שניתן, כדי לענות על תחומי העניין של כולם עד כמה שניתן. חוג הריקודים בבית בכפר, למשל, הוא אחד המועדפים על הדיירים, והמדריכה יעל מספרת שהדבר ניכר בתגובות של התלמידים.
"החוויה היא מאוד חברתית", היא מספרת, "אני יודעת שהם מאוד מחכים למפגשים האלה. יש קבוצה שפעילה ורוקדת ויש קבוצה שבאה לצפות וזה עושה טוב גם להם, יש לזה חשיבות עבורם. הם לא מפסיקים להגיד 'תודה על השמחה שאת מביאה לנו' ועל מצב הרוח הטוב, זה חשוב להם. בתקופה האחרונה זה חסר להם, בגלל כל המגבלות של הקורונה".
יעל, שמעבירה את החוג פעם בשבוע בחמש השנים האחרונות, מסבירה שהפעילות מתבססת על ריקודים הלקוחים מכל העולם, ריקודי מעגלים ושורות: "אני בוחרת מנגינות וסגנונות ומתאימה את זה לרוקדים, לפי מה שהם אוהבים. אני מתאימה את הצעדים ליכולות שלהם כדי לתת להם הרגשה שהם מצליחים במה שהם עושים וכדי למנוע מצב שבו אציב אותם בפני אתגרים בלתי אפשריים. אני רוצה שהחוויה תהיה חיובית וכיפית. נוסף על השיעורים הקבועים אנו משתתפים בכל האירועים והמסיבות כאן. בחגים אנו מכינים מופע וזה מאוד מעצים אותם, עבורם זו חוויה מיוחדת, להופיע מול כל הדיירים, ועבורי זו חוויה להכין איתם את ההופעות.
"בתקופה שבה יצא השיר 'טוי' של נטע ברזילי הם התלהבו מאוד מהזכייה באירוויזיון ועשינו מזה ריקוד. אני משתדלת לבחור שירים שמדברים אליהם, שהם אוהבים. לא אביא להם משהו לא רלוונטי שהם לא מתחברים אליו, זה פשוט לא עובד. החיבור בין הדיירים לבין הפעילות הוא המתכון להצלחה. אני קשובה אליהם ולרצונות שלהם. חלק מהצוות לוקח גם הוא חלק לפעמים בפעילות ובהרצאות, ושיתוף הפעולה הזה תורם לכל הצדדים".
אחד הדברים שעליהם מקפידה יעל הוא התייחסות לדיירים המשתתפים בחוג בצורה מקצועית לכל דבר: "מבחינתי, אין הבדל בין הדרכת ריקודים לצעירים לבין הדרכת ריקודים לגיל השלישי. אני מביאה שמחה ללב האנשים בכל גיל. אני מתמחה גם בגיל הרך ועובדת בכל העולם ואני לוקחת את הריקוד ככלי לשמח אנשים. הגוף מגיב בשמחה תמיד. מה שכן, המדריך צריך להיות מספיק מקצועי כדי שהתנועות שהוא מלמד יהיו בהתאם למי שמבצע אותן. כמו שאני יודעת שילד לא יכול לעשות צעדים מיוחדים, כך אני יודעת שאנשים בגיל הזהב לא יכולים לעשות צעדים מהירים מדי או סיבובים. אבל אני מתייחסת לחוג פה לגמרי כשיעור מקצועי ולא באה סתם להעביר את הזמן בפעילות חברתית".
פאני רותם, דיירת בבית בכפר שהשתתפה בחוג הריקודים, מספרת: "יש לנו מגוון רחב של חוגים ואני מאוד אוהבת לרקוד. אנחנו לומדים ריקודים חדשים מכל העולם, זה עושה טוב לנשמה, זה אימון גופני לכל דבר ואני אוהבת לזוז עם המוזיקה. אני גם מורה ליוגה וכל החיים רקדתי, והפעילות חשובה לי מאוד. גם מי שלא יכולים ממש להשתתף ולרקוד - חלקם עם הליכון וכדומה - נהנים לבוא ולראות אותנו. כשיש מסיבה באודיטוריום או מסיבות בחגים, תמיד אנחנו משתתפים בריקוד ומאוד מרגש להופיע מול כל הדיירים. המדריכה מעודדת אותנו ומחדירה בנו מוטיבציה, ורואים את זה בשמחה של הדיירים במהלך השיעורים. אחרי שעה של ריקודי עם אני מתמלאת במרץ ואנחנו מאוד מתגעגעים לחזור לזה".
"להרגיש טוב עם עצמנו"
מקום נוסף שבו מגיעים הדיירים לפעילות גופנית ויוצאים עם הרבה יותר מזה, הוא חוג הספורט של מיכל הראל בפרוטיאה בכפר. מיכל, מדריכת ספורט עם התמחות בפעילות גופנית לגיל השלישי, מדגישה כי החוג נמשך גם בתקופת הקורונה בהתאם למגבלות: "צילמו שיעורים שלי והעברנו לדיירים בטלוויזיה במעגל סגור כי היה חשוב שנשמור על המשכיות. יש להם פעמיים ביום שיעורים וככה הם שומרים על שגרת הפעילות גם בתקופה הזו.
הפעילות לגיל המבוגר מחייבת להתמקד בדברים מסוימים, למשל התעמלות בונה עצם. אנחנו מחזקים להם את השרירים ומפרקים ספציפיים כמו אלה של הירך במטרה למנוע נפילות. אנחנו עובדים הרבה בבריכה על התעלמות במים. כשאתה צעיר אתה עושה מה שאתה רוצה, עובד יותר על מסת שריר, כאן אנחנו עובדים יותר על חיזוק וסיבולת, גמישות וטווח תנועה - כדי לשפר את איכות החיים שלהם ולמנוע פגיעות שכיחות.
"הערך המוסף בפגישות האלה הוא תמיד הרבה חיוכים, צחוקים, אנרגיה טובה. חיוך הוא חלק מהשיעור שלי ואני מעבירה להם את זה. לפני הקורונה תמיד הייתי מסיימת את השיעור בחיבוק, עכשיו בגלל המגבלות כל אחד מסיים ומחבק את עצמו אבל הכוונה היא אותה כוונה: להרגיש טוב עם עצמנו, לאהוב מה שאנחנו עושים. הכל בקטע חיובי, לעשות את החיים טובים ובריאים יותר נפשית, מעבר לעניין הפיזי.
"יש דיירים שלא מצליחים לעשות בדיוק את כל הפעילות לפי ההוראות, אבל זה שהם באים ומשתתפים ככל שהם יכולים, משמעותי מאוד ומעיד על חשיבות השיעור עבורם".
ההתמדה, מדגישה מיכל, היא מרכיב חשוב אצל התלמידים, ויש גם מי שהצטרפו אחרי שלא האמינו בעצמם. "לאחרונה הגיעה לפעילות שלי דיירת חדשה, בת 90, שאמרה לי 'אני לא אוהבת לעשות התעמלות'. אמרתי לה שלפחות תנסה, שתגיע להתרשמות. מאז היא תלמידה קבועה שלי, ואפילו באה אלי ואמרה 'את לא יודעת מה זה עשה לי. גיליתי שיש לי שרירים שלא ידעתי על קיומם'. אחרת אמרה 'את, עם החיוך שלך, זו הסיבה שלי לקום בבוקר'. יש בזה המון. אתה יכול להיות המורה הכי טוב אבל אם אתה לא מביא את הערך המוסף ואת כל החוויה, זה יישאר סתם שיעור. הם באים לא רק בשביל ההתעמלות, אלא בשביל כל מה שמתלווה לזה.
"ומעבר להכל - הם באמת עובדים קשה. אנחנו לא עושים להם חיים קלים. כמובן שכל אחד שמגיע עושה זאת באישור רופא, ואני מקפידה להתאים לכל אחד את החוג שלו לפי יכולותיו, אבל הם יודעים שאצלי הם באים לעבוד. אני לא מתייחסת אליהם כאל 'מבוגרים' אלא כאל תלמידים בגובה העיניים, כאל ספורטאים, בני אדם. אני מאוד אוהבת לעבוד איתם".
מיכה רגב, דייר בפרוטיאה בכפר המשתתף באחד החוגים של מיכל, מוסיף: "אני עוסק יותר מ־50 שנה בספורט, כחלק מסדר היום. כשגרתי בהרצליה, לפני המעבר לכאן, הייתי בכל בוקר יורד מוקדם לים ומתעמל, תמיד טובל במים - גם בחורף - מתקלח ונוסע לעבודה. בימי שישי היינו נפגשים כמה חברים ועושים יחד ספורט יותר 'קשוח' כדי לאתגר את עצמנו. לשמחתי, אני בכושר והספורט נשאר אצלי כדרך חיים וכחלק מסדר היום. האימונים עם מיכל נותנים שמחת חיים, זה מאזן אותי, ואני אפילו עושה השלמות בחדר הכושר, שם אני מחליט על רמות הקושי המתאימות לי".
גם מנוחה אבנר, דיירת בית בלב תל אביב, מקפידה על ספורט באופן קבוע. "אני משתתפת בהרבה חוגים וממלאת בהרבה תוכן את שעות הפנאי שלי", היא מספרת, "בין היתר אני משתתפת בחוג ההתעמלות כאן בבית. אני מתעמלת מגיל צעיר מאוד וחושבת שהתנועה בגיל כזה היא קריטית. אם אתה מפסיק להתנועע בגיל מבוגר, אתה הופך למה שאני קוראת 'שק תפוחי אדמה'. בכל בוקר יש לנו פעילות גופנית אחרת - יש פה יוגה, טאי־צ'י, פלדנקרייז, ואני משתתפת כמעט בהכל. למרות כאבים פה ושם אני חושבת שזה בנפשנו, במלוא מובן המילה. אני רואה בזה חשיבות גדולה מאוד. אני משתתפת בכל חוג שאני יכולה ומעניין אותי כדי למלא את הנפש. אני פה שנתיים וחצי ומאושרת שהגעתי לכאן. הרגשתי שאם לא אהיה מוקפת בחברה, בתרבות, בפעילות - אכנס לדיכאון - וכאן אני מוצאת את כל אלו".
מורידים הילוך ומתחברים
כשמדברים על גיוון בסוג הפעילויות, מתכוונים בין היתר לסדנאות התיפוף שמעביר ניתאי צלניקר באופן ייחודי בבית בלב בתל אביב. צלניקר, מייסד "טאיקו לייף ישראל", מתמחה בתיפוף יפני על תופי טאיקו ומספר כי הוא רואה את התהליך שעוברים אצלו הדיירים: "אתה רואה מישהו שמתקשה בהמון תנועות ופעולות אחרות והוא מגיע לשיעור ואומר 'אני כל כך אוהב את התופים האלה'. הם מאוד מתמידים וזה ראוי לציון. מגיעים בכל פעם, משתפרים, וזה יצר גם אצלי מחויבות וקשר מיוחד איתם".
הוא מלמד כבר כמה שנים את השיטה הייחודית "טאיקו לייף" בישראל, לאחר שהתאמן חמש שנים ביפן ובטייוואן בתנאים מיוחדים שבהם מיישמים מדיטציה, אמנויות לחימה ותיפוף. "זו דרך חיים שמשלבת את התנועה של אמנויות הלחימה עם מצב מדיטטיבי ותיפוף בקבוצה", מסביר ניתאי, "בארץ הקבוצה שלנו החלה ללמד גם בגני ילדים, גם בבתי דיור מוגן ויש גם קורסים למי שרוצה להפוך למתופף מקצועי. לדעתי, בדיור מוגן יש חשיבות יתרה לסוג כזה של פעילות, בהיבט של בניית קבוצה. הנושא הקהילתי מאוד חשוב בסוג כזה של נגינה. כמו כן, לפעמים אצל דיירי הדיור המוגן יש קצת חיכוכים וחוסר סבלנות כמו בין שכנים בכל מקום. אנחנו מתחילים את השיעור במדיטציה ומסבירים איך להיות רגועים יותר, איך לקבל את עצמנו ואחד את האחר גם אם לא מצליחים להיות בקצב.
"בהתחלה היה לדיירים קצת קשה עם זה שצריך לשבת בשקט עם עיניים עצומות ולאט־לאט הם הרשו לעצמם להתחבר וראינו שינוי משמעותי ביחס של אחד כלפי האחר בתוך הקבוצה. אנחנו מתאמנים גם על תרגילים שלקוחים מתוך אמנויות הלחימה כמו קואורדינציה, טאי־צ'י, שבעצם עוזרים להם לחזק את הגוף ואת הקשר אליו. הנגינה בתופי טאיקו היא נגינה מאוד 'גדולה'. אנחנו מתופפים בעמידה, בתנועות גדולות, נגינה עוצמתית. אנחנו מלמדים אותם את הבסיס, איך עומדים מול התוף, איך נעזרים במקלות. אבל דווקא כדי להגיע לעוצמה הזו צריך לדעת לשחרר, שזה אחד האלמנטים שיותר קשה לאנשים, בעיקר בגיל השלישי. הם לומדים את זה בקצב שלהם, ובסופו של דבר הנגינה הזו, השחרור הזה, מאוד מתאימים להם".
התלמידים וניתאי מופיעים מדי פעם בפני הדיירים ובני משפחותיהם, מה שתורם עוד יותר לתחושת החיבור שלהם לפעילות. "כשאנו מתאמנים ונכנסים למצב תודעתי מסוים בזמן הנגינה, באחידות של קבוצה, שמים לב לכל תנועה, ויש לזה משמעות גם עבור מי שמתופף וגם עבור מי שצופה בפעילות. זה מכניס את הצופים לתוך האיכות הזו שאנחנו מתאמנים עליה. יצא לנו להופיע כמה פעמים עם התלמידים, זה היה מוצלח והעצים אותם. לחלק מהדיירים המדיטציה עוזרת להוריד הילוך, להתחבר לעצמם. כולם משתפרים מבחינת הקואורדינציה, מדהים לראות לאיזו רמה הם מגיעים במהלך השיעורים. יש מי שהתדר הזה של התופים מרפא אותו, מרגיע, מאזן - הכל יחד".
תמיד באופנה
לבסוף, איכות וסגנון חיים מתקשרים לא רק לספורט ולשלווה פנימית אלא גם לאופנה, שמתברר כי בדור הנוכחי מקבלת מקום של כבוד גם בגיל הזהב. "הגיל השלישי של היום זה לא מה שהיה כשאנחנו התחלנו לעסוק באופנה", אומר יגאל צ'רניאק, העוסק בתחום ומנהל עם אשתו אירנה את חברת "אירנליין". השניים העבירו כמה תצוגות אופנה בבית בלב בתל אביב, והם בעלי ניסיון וידע רב בהלבשה לגיל השלישי.
"משנת 1994 אנחנו עובדים בתחום של הפקת תצוגות אופנה בכל מיני מסגרות - בתי מלון, ועדי עובדים והרבה בתי דיור מוגן", מספר יגאל, "במסגרת הזו אנחנו עובדים הרבה עם אנשי הגיל השלישי. אנחנו מביאים דוגמניות שלנו, מקצועיות, ומצרפים דיירות מהבית שבו נערכת התצוגה. אנחנו מתאימים להן את הבגדים, וכשהן מציגות אותם בתצוגה אתה ממש רואה את הברק בעיניים. הפעילות הזו ממלאת אותן, נותנת להן משמעות כי הקהל כאן מכיר אותן והן מקבלות המון מחיאות כפיים ושריקות. יש המון רגשות חיוביים בפעילות הזו".
יגאל אומר כי האופנה העכשווית אצל מי שעברו את גיל 70 מתכתבת עם ימי צעירותם בשנות ה־60 וה־70. "הם היו הדור הצעיר של אותן שנים, זה היה דור בועט ומהפכני, וככה הם נשארו. האופנה של הגיל השלישי מתחברת כיום לאופנה צעירה, כולל ג'ינסים, אופנה הודית, אופנת בוהו־שיק - שמלות בוהמייניות, בגדים רחבים שמאוד מחמיאים, מכסים איפה שצריך, והכל מתחבר לשנות ה־60. כמובן שאנשים משתנים והגוף משתנה ולובשים יותר שמלות ועליוניות, אבל הרוח צעירה ואני לא יכול תמיד להצביע ממש על אופנה ל'אנשים מבוגרים'.
"בסך הכל הם מתלבשים די דומה לאיך שהיו בגיל 30 ו־40. היום, אם תסתובב ברחוב שינקין בתל אביב, תראה שהצעירים חוזרים בעצמם לאופנה של פעם, אל שנות ה־40 וה־50. אופנה מאוד אופטימית ואוהבת חיים: צבעים, דגמים לא שגרתיים ולא סטנדרטיים. אצל הגברים בגיל הזה האופנה באופן כללי הרבה יותר שמרנית. אותן חולצות מכופתרות, פולו, זה נשאר מגילים צעירים יותר. כמובן שג'ינס תופס גם היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו